Daf Yomi - Yiddish - Rabbi Yonason Marton

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיוןתקציר השיעור:א). רש״י בהמשנה פי׳ דהא דאי העלה חזר והעלה דחייב על כל העלאה היא דוקא אי נודע לו בינתיים. אבל המשנה למלך העיר דבהרמב״ם בהל׳ מעשה הקרבנות (פי״ט הי״א) לא זכר דצריך ידיעה בינתיים כדי להתחייב, ובהל׳ שגגות פסק לגבי ביאת טומאה למקדש דצריך ידיעה בין כל אחת ואחת. וכדהבאנו בשיעור לדף ק״ו-ק״ז ביאר המרכבת המשנה דמדכתיב או לחלק או מדכתיב עולה וזבח נתחדש דמחייב על כל העלאה אף בלי ידיעה וכדפי׳ הצאון קדשים. והיא כדמצינו בהל״ט מלאכות בשבת דחייב אכל מלאכה אף בהעלמה אחת. וביאר ר׳ מנחם זמבה בתוצאות חיים דהיא או דלמידין דהל״ת מלאכות המה כאילו כתיב בהדיא בהתורה כל הל״ט מלאכות בנפרד כהתוס׳ הרי״ד, או דהמה ל״ט דרכים האיך לעבור על האיסור של לא תעשה כל מלאכה אבל אפ״ה הוי כבשר מתמחוי שונה דכיון דהמה נפרדים א״א לחברם. וכמו״כ י״ל בפעולות העלאה להרמב״ם.ורש״י פי׳ דלר״ל סבר ר׳ יוסי הגלילי דחיוב העלאה בחוץ היא רק באי מעלה כל הבהמה ולכן אינו חייב אלא אחת אי חזר והעלה ד׳ וה׳ אברים מבהמה אחת, ור״ש סבר דשלם היינו אבר אחת שלימה ולכן חייב אכל אבר ואבר אבל באבר אחד (ואף בהרבה כזיתים בה) אינו חייב כי אם אחת. וביאר הקרן אורה בדברי רש״י דלר׳ יוסי הגלילי אף באבר אחד פטור לגמרי אי לא הקריב כל הבהמה, אבל אי הקריב כל הבהמה בפנים והעלה אבר אחד ממנה בחוץ חייב. והחפץ חיים בליקוטי הלכות הקשה דהא אי היה לו ידיעה בינתיים כשיטת רש״י לעיל, הא בכריתות ושבת דף פ׳ ע״א דלר׳ יוסי הגלילי יש ידיעה לחצי שיעור שידיעות מחלקות, ולכן הא הידיעה מחלקת אותו לר׳ יוסי דהוי אף בכה״ג רק כהעלה אבר אחד דפטור אליביה? ותי׳ דאין שייך בזה ״חצי״ שיעור דחייב התורה על פעולה ההיא שצריכה דבר שלם לא שייך שיעורא, דהחיוב בעלמא היא אי עשה מעשה איסור אבל לא עשה השיעור ביה, משא״כ בהא דבעינן בהמה שלם אינו גדר של ״שיעור״ בכלל דהא אין לבהמה שיעור מדוייקת בין גדול לקטן, וממילא האיסור בזה היא בינארית אי עשה כל הפעולה או לא. וממילא הידיעה בינתיים לא חילק בהאיסור דאין בזה שום ״חצי״ שיעור, וכהמאירי לגבי עקירה והנחה בשבת שעקירה בלי הנחה אינו נגדרת כ״חצי״ ממנה. והחזו״א (סימן מ׳ אות ה׳) ביאר את דבריו דלר׳ יוסי הגלילי הוי החיוב רק בגמר העלאה, והחיוב היא רק בכזית האחרון. והשיטמ״ק גרס בסוגייתן דלר׳ יוסי אכן אין ידיעה לחצי שיעור, והיא דלא כהגמרא בשבת דף פ׳ ע״א דר׳ יוסי הגלילי דסבר יש ידיעה לחצי שיעור. ואילולי החזו״א קשה דהא חזינן בפירקן דאכן יש בהעלאת חוץ שיעור כזית? ורעק״א ציין לרש״י בדף ק״ט דלר יוסי הגלילי אכן לא בעי שיעור כזית בהעלאה.ותוס׳ סבר דלכו״ע סגי בהקטרת כזית לחייב, והא דחייב רק על השלם היינו דחייב על כזית רק אי היא מהשלם. ב). י״ל דדיונה של סוגייתן אי צריך להעלות דוקא על מזבח בחוץ להתחייב, היא דרצו להגדיר מושג של ״הקטרה״ בכלל אי היא דוקא על מזבח. ולכן חזרו והביאו ראיה מהעלאת נח ומנוח בהקרבתם בשעת היתר הבמות מחוץ להחוק של שחוטי חוץ לגמרי ולראשית הדברים של ״הקרבה״ בכלל, וג״כ מהחוק עצמה בהעלאת חוץ להגדיר אי מוגדר כ״העלאה״ אי אין שם מזבח. וזהו כדכתב הפילוסוף המשפטי הרט דקיימת שני דרכים להגדיר ולפענח איזה חוק, בדוגמא של אי החוק אוסרת להיכנס לאיזה איזור עם רכב עם מנוע, אי רשאין להיכנס שמה עם כיסא גלגלים עם מנוע: אי אזלינן בהבנת החוק לפי התוצאה והתועלת שעל זה נחקק החוק מעיקרא, ולכן רשאין להיכנס עם כיסא גלגלים עם מנוע כיון דכל הסיבה של החוק היתה משום סכנה ובזה אין כאן סכנה. או אי אזלינן בדרך פורמלית בתר פירוש הדברים כשנכתבו ממש וצריכין לפענח הגדרת המונחים של ״רכב עם מונע״ בתוך החוק עצמה.ג). י״ל דהא דמנוח העלה על הסלע היתה הוראת שעה היא דע״כ דהא היה אז משכן שילה ושעת איסור הבמות, וג״כ דר״ש, שהתירוץ היא אליביה, סבר אין מנחה בבמה ומנוח הקריב מנחה.והרמב״ם בהל׳ בית הבחירה ריש פ״ב כתב מהמדרש בב״ר (ל״ד ט׳) דמסורת בידינו דמקום המזבח בהר הבית היא המקום שבנה בו אברהם המזבח בהעקידה ונח המזבח כשיצא מהתיבה וג״כ קין והבל ואדה״ר בנו שם מזבח. והמשך חכמה כתב דהיה בהעלאות אלו קדושת מקדש במקום המקדש. וקשה דהא בסוגייתן הביאו ראיה מהקרבת נח דהיה רק גובהה בעלמא כבבמה, ולא כהקרבת מקדש?והחזו״א (סימן כ׳ אות ו׳) פסק מזה דהקרבת במה צריכה עכ״פ גובה בי׳ טפחים ורוחב ד׳. וכן משמע בהרד״ק (יחזקאל כ׳ כ״ט) דתיבת ״במה״ היא מלשון ״גובה״ כדכתיב ״במתי״ ארץ. אבל הדבר אברהם (ח״ג סימן א׳) דייק מרש״י דלר״ש אין צריך גובה בבמה בכלל, וכן סבר המשך חכמה בפ׳ שופטים דלר״ש אף על הארץ נחשב כבמה. והחזו״א הביא מע״ז דף נ״ג ע״ב ד״דימוס״ היא אבן אחת ו״מזבח״ היא כמה אבנים. וכמו״כ הוי החילוק בסוגייתן בין במה למזבח.ד). רש״י פי׳ דרק משום דהכהן מחוייב להפך בצינורא ולהעלות את הראויין בדיעבד שעלו להמזבח להמערכה ממש בפועל, הוי כראוי ״לעשות״ ולבא אל פתח אוהל מועד. ובזה יש ליישב קושיית המשנה למלך דלר׳ יהודה הני דסבר דאם עלו ירדו יודה דאי משלו בהן האור לא ירדו, אבל אפ״ה פטר אותן מהעלאה בחוץ, והא אי משלו בהן האור מודה דלא ירדו? וי״ל דהא דכשמשלו בו האור לא ירדו אינה בהקרבן אלא בהחפצא שהיא על המזבח, ואינו חייב להפך בצינורא אז ואינו נחשב כראוי לפתח אוהל מועד.ה). תוס׳ בדף נ״ט ע״ב ביאר דאי היתה השחיטה בפסלות באופן שאין הבהמה ראוייה בפנים לכתחילה, לא מהני הא דאם אח״כ אם עלו לא ירדו להתחייב עליהן משום שחוטי חוץ, ורק אי אירע הפסול לאחמ״כ.ו). החפץ חיים ביאר דהפסול של יוצא דמתחייב אף עליו בחוץ, היא אף אי יצא בלי כוונה להקטירו בחוץ, דהא כל שחוטי חוץ במוקטרי פנים יש בהן יציאה.ז). כדאמרנו בשיעור לדף מ׳ דדם הקרבן מייצגת כל הקרבן לכן אי אין הבשר קיימת לפנינו סבר ר׳ יהושע דאי אין בשר אין דם, כיון דאין הבהמה לפנינו אשר הדם ייצג אותה.להשתתף בוואטסאפ:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:א). הגרי״ז הקשה דהש״ס למד דהקומץ והמקבל בחוץ וכו פטור משום דחייב בחוץ רק אעבודה כהעלאה שהיא גמר עבודה, וא״כ למה לא אתיא זריקה מהא גופא דהיא גמר עבודת הדם והצריך לילפותא מהכתובים? ותי׳ דאכן ידע הש״ס דחייב בחוץ אמריקה משון דהיא גמר עבודה כהקטרה/העלאה, אלא דחיפש הש״ס ילפותא לזריקה לומר דאין גדר החיוב שלה כהעלאה דהיא רק מעשה עבודה בחוץ, אלא דחיוב הזריקה בחוץ היא ג״כ מצד עצמו כהשחיטה בחוץ שאינה משום עבודה בחוץ אלא אסורה מחמת עצמה וכדאמרנו בשיעור לדף ק״ו-ק״ז. והגרי״ד תי׳ דמהעלאה למדנו לחיוב זריקה בחוץ רק אי היא מוקטרי פנים כששחט בפנים וזרק בחוץ, ואתיא חיוב זריקה למוקטרי חוץ כשגם השחיטה היא בחוץ. וי״ל דלא אתיא מהעלאה אלא עבודות שהמה מאכילת המזבח, אבל זריקה אינה ממש אכילת מזבח. והיא דכדהארכנו במבוא לסדר קדשים (חי״ט) חידשה התורה את עבודת הדם לעומת דרך עבודת הקרבנות של שארי התרבותים שמסביבם, וכיון דכל ענין שחוטי חוץ היא במקביל לזה דלא יזבחו את זבחיהם לשעירים ולע״ז (ועיין בשיעור לדף ק״ו-ק״ז) אשר דרך עבודתם לא היתה בזריקה, לכן לא אתיא מהקטרה שאכן היתה כדרך עבודתם.ב). כדהבאנו בשיעור לדף ק״ו-ק״ז ביאר הנתיבות הקודש דבסיס דיון סוגייתן היא דחיובה של שחוטי חוץ אינה משום דשחט אותה שלא בפנים במקומה הראוי באופן שלולי, אלא דשחט אותה בחוץ באופן פוזיטיבי, ולכן דנה הש״ס אי חייב מחוץ למחנה אחת ואי שחט על הגג, ולא כששחט בדרום. ג). הגרי״ז ביאר דהא דגגין לא נתקדשו אינה דנפקעה מקדושת העזרה אלא דהוי הפסק מקדושת העזרה.ד). המקדש דוד והחזו״א דנו אי הלשות שבנויות בחול ופתוחות לקודש, דכשר לאכילת קדשי קדשים אבל לא לשחיטה, אי חייב שם משום שחוטי חוץ אי שחט שם. ה). רש״י פי׳ דהמחלוקת בין ר׳ יוחנן ור״ל בהשוחט בזה״ז בקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולעת״ל או לא, היא אי הותרו הבמות בזה״ז כיון שאין ביהמ״ק קיים ואין כאן אל המנוחה ואל הנחלה. וביאר הריטב״א במגילה דף י׳ ע״ב לר״ל אמר ״פטור״ משום דקאי אדברי ר׳ יוחנן, אבל אינ״ה ד״מותר״ ג״כ כיון דהותרו הבמות. אבל תוס׳ לעיל בדף ס״א ע״א ושם במגילה מרבינו חיים כהן (תלמידו של הר״ת, ותוס׳ בכתובות הביא דאי היה רבינו חיים שם היה מטמא להר״ת אף דהיה כהן, והיה זקינו של הסמ״ג) דאפילו אי לא קידשה לעת״ל עדיין אסור הבמות דכיון שבאו אל ירושלים שוב אין לה היתר להבמות אף אי נתבטלה הקדושה. וביאר הגרי״ז דהיא משום דקדושת ירושלים אפשר דבטלה אבל בחירת ירושלים לא בטלה (ועיין בשיעור לדף ס״א), כיון דאכן התפתחו מהבמות. וביאר הרשב״א שם במגילה דלרבינו חיים אכן לר״ל הוי השוחט רק פטור אבל אכן אינו מותר דלא הותרו הבמות.ותוס׳ לעיל בדף נ״ט ע״ב הקשה דהא אפילו לר׳ יוחנן הא בזמה״ז הוי המזבח כנפגם שאינו ראוי להקרבות קרבנות, וא״כ פטור אשחיטת חוץ דהא אינו ראוי לפתח אוהל מועד? וביומא פטר הש״ס שחוטי חוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל דהוי אינו ראוי לפתח אוהל מועד כיון דמחוסר מעשה של פתיחת דלתות, וכמו״כ לגבי פגימת המזבח? ותי׳ דמיירי בהעלאת קטורת דבזה אין מזבח שנעקר מעכב, או דמיירי כשבנו המזבח, או דמיירי במנחה דאינו צריך מזבח כשקמץ בפנים והקטיר בחוץ. והעיר המנחת חינוך דסבר התוס׳ דרק אי קמץ בפנים והקטיר בחוץ חייב משום שחוטי חוץ, דלא כרש״י דחייבו אף אי קמץ בחוץ.ועיין בשיעור לדף ס״א בהמחלוקת בין הרמב״ם והראב״ד בהל׳ בית הבחירה (פ״ו הט״ז) אי קידשה לעת״ל.ו). הערוך השלחן (סימן צ״ט סעיף ט״ו) דייק מהלשון ״משלימין״ לכזית, דדוקא כשרוב כזית מן הבשר והעצם משלחמו אז איבעיה להו, אבל לא כשאין רוב בכזית מן הבשר.ז). רש״י פי׳ במלח דאי פריש מצוה לחזור ולשמלחו, אבל לא לחזור אותו המלח, ואפ״ה נחשב כחיבור כיון דצריכין לחזור ולמולחו. וכן סבר רש״י במנחות דף כ״א ע״ב, וביאר המקדש דוד (סימן י״ג) דסבר רש״י דאסור לחזור אותו המלח שפירש, כיון דנעשית מצותו שעבודותו היא המליחה ולא ההקטרה מעל למזבח. אבל הר״ח והחזו״א (מנחות סימן כ״ה) סברי דצריכין לחזור אותו המלח להמזבח, ומובן עוד יותר למה נחשב המלח כחיבור אל האבר.ח). תוס׳ העיר דסוגייתן אתיא דוקא אליבא לר״ש דאם שחט בלילה אם עלתה לא תרד. ורעק״א הקשה דהא אף לחכמים הא מודי להדין דאם עלה לא ירד (ועכ״פ כשלא נשחטה בלילה), וא״כ הא הוי ראוי אל פתח אוהל מועד, ואע״ג דהגמרא אוקי את זה אליבא דר׳ יוסי הגלילי, אפ״ה קשה לומר דחכמים לא הרגישו בזה?ט). רש״י פי׳ דהמעלה להדיוט היינו שעשאו ע״ז וחייב אשתים, אבל תוס׳ ביאר דהיינו לכבוד חיבור. ומשניהם משמע שהיא דוקא כשהעלה אליו בכוונה אבל בסתמא הוי שחוטי חוץ. אבל מהרמב״ם בהל׳ מעשה הקרבנות (פי״ח הט״ז) פסק דרק אי נתכוון לשם ה׳ חייב משום שחוטי חוץ, וביאר החפץ חיים בליקוטי הלכות דהיא משום דהא דסתמא לשמה אמרינן רק בפנים אבל בחוץ צריך לכוון דוקא לשם ה׳ להתחייב.להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:https://drive.google.com/file/d/1AIAqzofnd8k8Hbpr-wBo7yOpjlWAgali/view?usp=sharingלהשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:https://drive.google.com/file/d/1H-JG840scw_xziTh8atyK2aGmDBY5JDs/view?usp=sharingלהשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:https://drive.google.com/file/d/1H-JG840scw_xziTh8atyK2aGmDBY5JDs/view?usp=sharingלהשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:https://drive.google.com/file/d/1H-JG840scw_xziTh8atyK2aGmDBY5JDs/view?usp=sharingלהשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:כבר העירו חז״ל על הקושי בהא דהקרבנות שזורקין דמיהן בפנים והפרה אדומה שמכפרין ומטהרין, מטמאין (בגדי) העוסקין בהן. וכדהבאנו בשיעור לסנהדרין דף י״ז דחה רבן יוחנן בן זכאי את הגוי שהקשה על זה בקש, ולתלמידיו ביאר את הדבר באופן נומולוגית, ואמר להם דגזירה היא מלפני הקב״ה, אשר בימי הביניים אימצו את המובן של ״חוק״ שהיא בלי טעם ואפ״ה צריכין לציית אליו. אבל י״ל דחז״ל אכן הבינו טעמו של הפרה אדומה, ואכן דנו וחקקו בזה הדינים במסכת פרה, אשר לכאורה א״א להגדיר ה״מה״ בהדבר בלי להבין שום הבנה בה״למה״ שבה. ואע״פ דקבעו בהמדרשים שאין לה טעם, אפ״ה י״ל דזהו מאיזה בתי מדרשות מחז״ל שדרשו את זה ברבים לההמון, אבל על הכלל אכן דרשו בזה טעמה (וה״חוק״ בזה היא אכן למה לא גילו טעמה בהדיא…).והנה המשך חכמה (פ׳ חוקת) פי׳ דכל עבודת חוץ מטמא בגדים והעוסק בהן טמא מלבוא למחנה שכינה, אבל דוקא הני דהתחיל עבודתן כבר בפנים או דיש לה שייכות לפנים כגון בפרה אדומה להזות כנגד פתח אוהל מועד, משא״כ ציפורי מצורע ועגלה ערופה שכל עבודתן היא רק בחוץ אינם מטמאין. והיא דטומאתן היא משום קדושתן, וכמו העכו״ם שאינו מטמא במותו כמו הישראל, וכדפי׳ האוהחה״ק בריש פ׳ חוקת דרק במקום הקדושה הטומאה חלה כשהקדושה מתרוקנת מהתם. וי״ל בזה דכיון שקדושתן של אלו הדברים היא כ״כ חזקה וחמירה, לכן הוי פָּגִיעַ אשר מחמת זה יכול קדושתן לחול עליה על עוסקיה ביותר דצריכין לסלקם מעליהם כמו דבר טומאה. וכדהבאנו בשיעור לדף נ״ד שינו חז״ל במובן הקדושה שאינה מתדבקת כמו הטומאה, אבל ד״ר שמא פרידמן טען דעדיין השאירו את הדבר לגבי כתבי הקודש, וכמו״כ בזה. ואע״ג דכתיב בפרשת פרה אדומה ״וטמא״ עד הערב, אין כוונת הכתוב דהיא דבר ״ליכלוך״, אלא דתיבת ״טמא״ היא משורש ״אטום/טמן/טימטום״ שהיא מלשון חסום (ולעומתה הוי שורש תיבת ״טהור״ מלשון ״ציהר״); והרמב״ם במו״נ כבר דן בזה (ח״ג פמ״ז). ואע״ג שלאחריו נשתלשל תיבת ״טומאה״ לדבר מיאוס, אפ״ה בשורשה הוי רק מלשון הרחק מאיזה דבר, וכדפי׳ הרד״ק בספר השרשים מאביו ד״טמא״ היא מלשון מניעה והרחקה, וכעין מה דמצינו בשופטים (י״ג ז׳) דקרי טומאה לאלו הדברים שהנזיר אסור לאוכלם אשר אינם דברים ״טמאים״ בהבנתינו. ונמצא מזה דכמו דשינו חז״ל את המובן של ״יקדש״ ל״יטמא״, כמו״כ יש להבין ״וטמא״ ל״יקדש״. וי״ל דזהו מה דסבר ר׳ נתן התוספתא (שבועות פ״א ה״ד) דדין טומאת למקדש היא רק טומאות גווייות/מנגיעה בגוף ולא בטומאת קדושות של שריפת פרה ומשלח שעיר יוה״כ - ונמצא דאכן הוי הדבקת הקדושה כמו הטומאה. ולפי״ז מובן למה לא גילו חז״ל את טעמו של טומאת בגדי השורף את הפרה אדומה, כיון דאכן שינו בכלליות את הענין של הדבקת הקדושה.ובתשובות צפנת פענח החדשות (ח״ב סימן צ״ה) הביא תשובה שכתב להרמ״מ מליובביץ׳ כתב להרוגוצ׳ובר (אשר אמו העידה דכבר כתב אליו מכתבים כשהיה בן ט״ז-י״ז) בכ״ד שבט תרפ״ח (כשהיה ברמ״מ בן כ״ו שנים), שנמצא נמי בחוברת ל״ג של איגרות הרמ״מ השאלה שכתב להרוגוצ׳ובר (אשר אפילו ר׳ יהונתן שטייף מהונגריה החשיב אותו וצוה לקרוא השם של נכדו הראשון בשם שלום ״יוסף״ על שם הרוגוצ׳ובר). ובה כתב הרמ״מ דלא מצינו טומאה על חי כי אם באדם, חוץ משעיר המשתלח שמטמא משלחו כשהיא חי, ואפשר דרק מעשה השילוח מטמא ולא השעיר. וציין לו הרוגוצ׳ובר דבנדה דף ל״ה ע״א בתוס׳ דמעשה השילוח מטמא, וציין ג״כ לסוגייתן למחלוקת בזה בין ר״מ ורבנן אי מטמא השעיר או לא. וציין ג״כ להתו״כ (פ׳ ויקרא ה׳ ב׳) ולהתוספתא הנ״ל דהיא מחלוקת ביניהם היא בטומאת הקדושות היא מעלה ולא חסרון, וביאר בצפנת פענח בהל׳ איסורי ביאה (פ״ד ה״א) דהיינו דהתוספתא סבר דטומאת הקדושות היא רק דבר נומולוגית ולא ממשית ואונטולוגית. וזהו כדהבאנו בשיעור לסנהדרין דף נ״ד-נ״ה דליגלג האנתרופולוג ג׳יימס פרזר אהא דתרבותים העתיקים הרחיקו דברים מחמת טומאה והרחיקו כמו״כ דברים מחמת קדושה, וקבל נגדו לודוויג וויטגנשטיין דצריכין להעניק להם עיקרון החסד דקיימת הסבר למה קבעו כן כדי להבין ולדרוש עבורם. וכדהבאנו בשיעור לסנהדרין דף ע״א טענה האנתרופולוג מרי דוגלס דכמרחיקין הדבר מחמת טומאתה היא כדי להגן על האדם מחמת הסכנה שבה, וכשהרחיקו איזה דבר מחמת קדושתה היתה כדי להגן על החפץ הקדוש. ולדרכינו היא דה״טומאה״ בזה היא משום קדושת החפץ המתדבקת אל האדם, וג״כ דצריכין לשמור האדם מזה גופא.וכן משמע ממה דפי׳ הרמב״ם בפי׳ המשניות בכלים (פ״א מ״ד) דדילג התנא טומאת הפרה אדומה ושעיר המשתלח כיון דרק מטמאין במגע ומשא. וביאר המשנת אהרן (טהרות סימן כ״ז) דהיא דרק העסק מטמא ולא הפרה והשעיר עצמן. והיינו כעי״ז ד״קדושתן״ היא שמטמא ולא משום ״טומאה״. ולכן י״ל דמטמא רק כשיוצא כיון דאז אינו מתחת ההגנה של קדושת המקדש מהדבקת הקדושה.להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:א). כדאמרנו בשיעור לדף ק״ד (ח״ב) קובץ השאלות של ר׳ אלעזר בטומאת פרים הנשרפים היא כדי להגדיר את אופי הטומאה שיש בה, ושטומאתה נובעת מהא דא״א לאוכלו כיון דהכהנים ג״כ המה מהציבור ומתכפרין בה, או דהיא כהקרבה חיקוי בחוץ לכוחות הטומאה עפ״י ציווי ה׳ מההקרבה בפנים אליו בהמזבח.ב). רש״י פי׳ דהספק של יצא רובו במיעוט אבר היא אי מטמא המתעסקים בה (כהאיבעיא להלן לגבי אי יצא וחזר), וכן פי׳ הראב״ד בהל׳ פסה״מ (פי״ט ה״ג) וסיים דמי שיש לו לב יבין זאת. אבל תוס׳ הקשה דבפסחים דף פ״ה ע״ב אוקים הש״ס דהוצאת הקרבן צריך להיות דומה להוצאת שבת דצריכין עקירה והנחה ואוקים הש״ס שם דמשנתן מיירי כשנגרר ויש בה הנחה, והא בנגרר לא מיחייב בשבת כה״ג ברובו במיעוט אבר כיון דאגודו עדיין בפנים? ולכן פי׳ דהאיבעיא היא אי צריכין לשורפו בפנים כשאירע אז פסול ביה, וכדפירש״י האיבעיא לאחמ״כ כשיצא חציו ברוב אבר. והטהרת הקודש תי׳ דדוקא לענין הנחה הוי הוצאתה דומיא דשבת אבל לא לגבי אי צריכין להוציא כולו. (וזהו בחשיבה המשפטית של חז"ל שדבירנו כמה פעמים האיך פרטו את הפרטים באופייני ההלכה לכמה סוגים בתוך דבר הנראה כמאוחד במושכל ראשון.)וכמו״כ הקשה המשנה למלך על הרמב״ם בהל׳ פרה אדומה (פ״ה ה״ה) לגבי יציאת פרה אדומה מתי מטמא דלמה לא הביא את זה דמיירי דוקא בנגררים ולכן לא בעי הנחה? ורקע״א הביא דגם הברכת הזבח הקשה כן, וכמו״כ הקשו המרכבת המשנה והאבן האזל בהל׳ פסה״מ (פי״ט ה״ג) דסוגייתן אכן חולק על הסוגיא בפסחים. והיא דסוגיא דהכא היא העיקר והיא הסוגיא דשמעתתא, והתם אגב גררא נסבא.ובכלל הא דהוסיפו חז״ל שהמוציא את הפרה ג״כ מטמא, ולא רק השורף שמפורש טומאתו בקרא, היא משום דהוצאת הפרה היא כבר תחילת שריפת הפרה. וכן משמע מרש״י בדף ק״ו שהמצית האור ג״כ מטמא בגדיו לרבנן דמטמאין המוציא ג״כ, והיא מכיון דהא דהמוציא מטמא היא משום דנחשב כהתחלת עסק השריפה וכן העיסוק ביה מטמא בגדיו. ולכן פירשו האחרונים דסבר רש״י דסוגייתן חולק על הסוגיא בפסחים, דאין להשוות ההוצאה דילן להוצאה בשבת, כיון דכל ענין ההוצאה בזה אינה משום ״הוצאה״ כבשבת, אלא משום תחילת עסק השריפה.וזהו נמי מה דפירש״י דהאיבעיא להלן היא אי יצא וחזר אי נטהר בגדיו. והקשה תוס׳ עליו דהאיך יטהר האיש ע״י חזרת הפרה להמחיצות, שהמחיצות אינן מקוה הטהרה? אבל רש״י פי׳ דהא דטהור הוא משום דאפשר דנחשב כאילו לא יצא ונטמא מעולם, וזהו משום דכל טומאת היציאה אינה משום היציאה, אלא משום תחילת עסק שריפת הפרה וא״כ אי נתברר ע״י החזרה דההוצאה לא היתה תחילת עסק שריפתה, אכן אפשר דאינה מטמא. וכן משמע בדברי החפץ חיים בזבח תודה. (ויש לעיין באיבעיא זו לבסוף דאע״ג דהוכיח הש״ס דמהמשנה אין ראיה כיון דהכהן צריך שיצא לחוץ כדי שיטמא, אבל למה חזר בו מהא דיטהר שוב אי יצא וחזר הפרה וקבע דהאיבעיא היא רק אי מתעסק בה בבקולסי מבחוץ וחזר הפר?)ג). הטהרת הקודש ביאר דכיון דמחובר ביה לא אזלינן בתר האבר אלא בתר הבהמה. ד). רש״י פי׳ דהאיבעיא ביצרו רוב המתעסקים הוי כאילו יצא רוב הבהמה וכאילו יצא כולו. וביאר הקרן אורה דהספק היא לגבי המתעסקים שנשארו בפנים דאפשר דאפילו אי נשארו בפנים נחשבו כאילו כבר יצאו ומטמאין הבגדים. ותו׳ ביאר דאי נשאר רוב הבהמה בפנים אז בוודאי אינו מטמא, והאיבעיא היא אי צריכין ג״כ שיצאו רוב עוסקיה. והחק נתן ביאר דתוס׳ פי׳ את זה דוקא אליבא דרש״י דהאיבעיא היא לגבי טומאת הבגדים, אבל לא לפי תוס׳ דהאיבעיא היא לגבי לשורפו בפנים אי אירע בה פסול.ה). לפי גישה הנומולוגית בענין הטומאה דהאוכל צריך הכשר ממשקה כדי ליטמא היא דאין לה השם ״אוכל״ רק כשכבר נגע במים. אבל הרמב״ן בפ׳ שמיני ביאר אותה באופן אונטולוגית, דא״א לממשות הטומאה לחול ולהיקשר על האוכל אי לא נגע מעיקרא במשקה.ו). רש״י פי׳ דמערבא תי׳ דחזי לטומאה (של אוכל) בעינן אף אין אינו צריך הכשר ליטמא. וק״ק דהא העיקר חסר מתירוצו של הש״ס בזה כשתירצו דצריכין הכשר טומאה ממקום אחר.להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:א). כדאמרנו בשיעור לדף ק״ד ביאר ר׳ אריה לייב מאלין (ח״ב סימן כ״ט) דר״א בר״ש מסכים ג״כ דלאחר ההפשט אז קוטע העור ונעשה אבר וישות בפנ״ע, אלא דסבר שאין צריך להפשיט בפועל כדי להקטוע וליקבע העור בפנ״ע אלא תלויה בשעת זמן שאז מפשיטין העור בעבודת הקרבן.וביאר דאף להחולקים על רמב״ם דאין דין הפשט בכל הקרבנות ורק בעולה, אפ״ה למידין מהא דגילה התורה בעולה דכמו בעולה אי אכן מפשיט עורה אז אכן קוטע העור להיחשב כאבר וישות בפנ״ע, כמו״כ בכל שארי הקרבנות.ב). כדאמרנו בשיעור לדף חלק הב״י על אלו שאסרו על הנשים לשחוט דלא ראינו את זה מעולם, דאין לא ראינו ראיה. והפרי חדש אכן העיד שם דראה כתב קבלה של שחיטה שניתנה לנשים.ומצינו את המושג הלז בהחוק בהמפתגם הידוע ד״העדר ראיה אינו ראיה על העדר״. ואפילו בפילוסופיה של המדע ידוע טענתו של דוד הום בבעיית האינדוקציה דאין לקבוע הברירות לאסיק מסקנות ממה שאירע בהעבר למה שיארע בהעתיד, דכל זה דסומכינן על אינדוקציה מהעבר להעתיד היא רק מחמת הא גופא דאמרינן שמעולם לא קרה שלא יראו כזה דמה שאירע בהעבר בקביעות יקרה ג״כ בהעתיד,, אשר הא גופא היא אינדוקציה שדנין עליה! והבאנו בשיעור לסנהדרין דף מ״א מקרל פפר דכל ענין קביעות המדע היא רק בעיקרון ההפרכה בזה דיכולין להפריך אותה ולא הפריך עדיין, אבל לא שמוכיחים אותה (וזהו הענין דהעדות צריך להיות עדות שיכול אתה להזימה).והפוסקים קבעו דאי בדקנו ולא מצאנו אכן הוי ראיה להלכה.ג). כדהבאנו בשיעור לדף ק״ד הוכיחו הרא״ש בחולין (פ״ז סימן ל״ז) מרבו המהר״ם מרוטנברג והרשב״א (ח״א סימן ש״ל) מסוגייתן דאזלינן בביטול בתר שעת הידיעה דהוי כאילו אירע הפסול בשעת הידיעה דהידיעה גורמת הביטול וההיתר, ורק בשעת הידיעה נתבטל.וזהו אפילו בפסול של טריפה, דהיא פסול מציאותי יותר מביטול דהיא בתודעתו של האדם האיך חשב הדבר בתר רובו, דאמרינן ג״כ הכי, ולכן נחשבת עדיין כעולת איש שעלתה לאיש ויש להם העור. והטהרת הקודש ביאר דהיא משום דכיון דעבדו בו וטרחו בהקרבתו, נותנין להם העור בשכרן אע״פ שהיא פסול מציאותי. והחזו״א (בכורות סימן כ״ג אות א׳) דהדרשה של עולה שעלתה לאיש דרק אז יש להם העור היא רק מדרבנן ולא גזרו בה רק אי ידעו מהפסול מקודם. והקרן אורה סבר דה״ה בכל הפסולים אי ידעו מזה רק לאחמ״כ, אבל החזו״א (בכורות סימן כ״ג אות ב׳) סבר דהיא רק אי לא היה אפשר להיוודע מהפסול מקודם כמו טריפה בבני מעיים.ועיין בהראשונים בב״ק דף קי״א והראב״ד שהובא שם בשיטמ״ק.ד). כיבוס וטומאת הבגדים של העוסקין בחטאות הפנימיות נאמרה רק בפר ושעיר של יוה״כ אשר חז״ל הרחיבו את זה בדרשה לשארי חטאות הנשרפות, כיון שאירגנו כל החטאות שנשרפות בחוץ לסוג אחת, דכל שמקודש יותר שורפין אותה ברחוק יותר מהר הבית.ועסקו בדרך חשיבה המשפטית שלהן לפרט מתי בדיוק חלה הטומאה שהרחיבו אותה משריפתה ליציאתה, ומתי והאיך נחשבת כיוצא.ה). הרע״ב והתוס׳ יו״ט בריש יומא ביארו דכל הר הבית נקרא ״בירה״. ודר. דן בהט במאמר המצודה שבעבר נקראה באריס ולימים אנטוניה, טען דתיבת ״בירה״ היא מצודה בלשון אכד. והביא דיוסף בן מתתיהו העיד דמקודם שהרחיב הורדוס את המקדש היה בנין סמוך להמקדש שנקרא ״באריס״.ורש״י פי׳ בהמשנה כר״ל דכל הבית קרוי ״בירה״ ולכן פעמים נשרף בהר הבית - לר״נ כשאירע הפסול לאחר זריקה דכבר עומד לצאת, וללוי רק אי אירע הפסול לאחר יציאתו בפועל - ופעמים בעזרה כשאירע הפסול קודם הזריקה לר״נ וקודם היציאה ללוי. ולר׳ יוחנן דפי׳ ד״בירה״ היא מקום בהר הבית, נמצא דהמשנה מיירי רק אי אירע הפסול בה במאוחר ולא קודם זריקה/יציאה. וביאר החפץ חיים בזבח תודה דהיא משום דהמשנה חילק בין אי נשרף כמצותן או לא באיפה שורפין אותה ואי מטמא בגדים, וטומאת בגדים היא רק לאחר יציאה, וא״כ הא מיירי המשנה רק באופן שיצאו שאז לכו״ע שורפין אותה מחוץ לעזרה בהר הבית. והיא דשריפת פסולין בעזרה אינה דין מיוחד בפרים הנשרפים אלא בכל פסולי הקדשים בכללן, ולכן בהמשנה דמיירי בדינים המיוחדים בפרים הנשרפים זהו רק בשריפתן בהר הבית (או דעכ״פ אינו נשרף בהעזרה להגרי״ז) אי נפסלו לאחר יציאה.והמקדש דוד (סימן ג׳) ביאר דהא דלר״נ הזריקה קובע המקום ששורפין הפרים הנשרפים אינו משום דזריקת הדם היא המתיר עליו לשריפתו, דהא לעיל בדף מ״ג ע״א לא פרט המשנה אלא דהדם היא המתיר על האימורין ולא על מקום שריפת הבשר. אלא דהזריקה קובע סדר העבודה של אי הגיע זמנו לצאת ולשורפה שאז צריכין לשורפו מחוץ להעזרה. וחידש העולת שלמה דלפי״ז כיון דזמן שריפתה היא רק לאחר הקטרת האימורים, א״כ סבר ר״נ דרק לאחר הקטרת אימורין רק אז הגיע זמנו לצאת ורק אז שורפין אותה מחוץ להעזרה (חוץ מפר ושעיר של יוה״כ דזמן שריפתן היא מקודם הקטרת האימורין).ו). האיבעיות של ר׳ אלעזר (לגירסת השיטמ״ק) בשריפת הפרים הנשרפים היא האיך להגדיר אופי שריפת החטאת הפנימיות, וכדהבאנו בשיעור לב״ב דף קמ״ג מהגור אריה (פ׳ חוקת) דע״י איבעיות כאלו באופנים מוזרות עסקו האמוראים לחדד להבין ולהגדיר המושג.להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:הא דשורפין את חטאות הפנימיות והעוסקים בה מטמאין הבגדים, ביאר ד״ר יחזקאל קופמן דהיא מפני דהחטאת הפנימית שואף אליה את כתם החטא עוד יותר מחטאת חיצונה, ולכן א״א לאוכלה ומטמא בגדי עוסקיה. וזהו כדהבאנו בשיעור למכות דף ח׳ מד״ר יעקב מילגרום דכל ענין קרבן החטאת היא לנקות כתם החטא ע״י דם הקרבן חטאת. וכל עוד שהחטא חמיר פלש החטא אל תוך המקדש, וצריכין קרבן חטאת חמיר יותר לנקות בתוכה ולקלוט החטא אל תוכה, ולכן א״א לאוכלה (וכעי״ז משמע בהריקנטי). ולכן שורפין את הפרה כדי לפנות את הפסולת הלז. אבל ק״ק לפי״ז דלמה צותה התורה וקיימת מצוה לאכול החטאת החיצונה שאכן יש בה ג״כ משום חטא, אף שהיא קלה. (ואכן ברשימת הקרבנות בפ׳ ויקרא, שהיא רשימה בסדר העבודה כדהבאנו מהג״ר משה ליכטנשטיין בשיעור לדף צ״ג, לא נאמרה אכילת הבשר של קרבן החטאת, ורק בפ׳ צו, ששם נאמרה הרשימה הקרבנות לגבי חפצת הקרבן, נאמרה דהכהנים אוכלין הבשר של החטאת.)אבל הרב ד״ר יונתן גרוסמן בספרו תורת הקורבנות (פ״ט) ביאר דכדהבאנו בשיעור לדף נ״ט הוי אכילת הקרבן ע״י הכהנים המשך מהעבודה וחלק מהקרבתה. וי״ל דאכן זהו גישת חז״ל כדאמרנו בפסחים דכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין, וכעין מה דמצינו ביומא דף ע״א ע״א דהרחיבו חז״ל את זה במעלת מתנת האדם לאכילת הת״ח. ובפרט דסלדו מהגשמת הא-ל בזה באכילה דמגונה היא בהא דהמזבח ״אוכל״ את הקרבן, ולכן הוי רק עבודת הדם העיקרית בהקרבן ולא ההקטרה. ובזה פירשו התורה דאכילת הקרבן להכהנים היא כדי להסיר האכילה מע״ג המזבח לה׳, ורעיון הקרבן, שהיא בעיקרה משום מזון, היא דאכילת הקרבן ע״י הכהנים זהו שממשיך הוכחת השכינה בהעם, ולא אכילת המזבח שהיא ח״ו ״מזון״ ה׳. והא דאין החטאת הפנימית נאכלת היא מחמת דהכהנים המה ג״כ חלק מהציבור שהקרבן הלז מכפר עליהם. ולכן א״א שהוא עצמו יאכל הקרבן ויתכפר בזה, וכן משמע באבן עזרא (ויקרא ד׳ כ״א). ושורפין את בשרה כיון דאינה להמזבח ואינה ג״כ להכהנים, וצריכין לכלות את הבשר הקודש שא״א לעשות עמה מאומה והוי כנותר.אבל י״ל דהא דשורפין את בשר חטאת הפנימית מחוץ למחנה היא דהיא כהקרבה אלטרנטיבית ממש בדבר שא״א לאכול אותה ולהקריב אותה כמו עולה. וזהו דמצינו דדגשה התורה דשריפתה היא דוקא אל מקום טהור (אע״ג די״ל דהיא משום הרתעה שלא לגרום שום טומאה נוסף אל בשר הקודש על ידינו) במקום שפך הדשן אשר בתו״כ (דיבורא דחובה ה׳ א׳) סבר דהיא על שפך הדשן ממש ושתהיה שם דשן ממש. והיא דשריפתן של החטאות הפנימיות היא במקום הקטרת המזבח, אשר לכן נאמר בה דוקא ״על עצים ואש״ כמו מה שנאמר על מערכת המזבח, ועכ״כ דבההוו״א בתו״כ (דיבורא דחובה ה׳ ו׳) סברי דאפשר דרק עצים הכשרים למערכה כשרים לשריפת החטאות הפנימיות. ונמצא דהגדרת שריפת החטאות הפנימיות בחוץ היא דמיון וחיקוי להקטרת המזבח בפנים, וזהו דבתו״כ אכן הצריכו בשריפת הפרה ניתוח כעין הקרבה, והרמב״ם בהל׳ מעשה הקרבנות (פ״ז ה״ב) אכן דימה אותה לניתוח העולה. וזהו בפרט עפ״י עפ״י תפיסתו של הרמב״ן בהפגם של ע״ז שהבאנו בשיעור לע״ז דף ה׳-ו׳, דהמה כוחות ממשיים אוטונומיים במערכת השמימיים שמתחת להקב״ה ומאוחדים ביה שאכן יכולין לפעול בהעולם ע״י צינורות. ולכן אסרה התורה לעובדם ולהמשיך הכוחות מהם באופן עקומה מהדרך הישרה שצריכין לירד. וכיון דהתפיסה בעבודת ה׳ והקרבנות היא לעומתה ביאר הרמב״ן עפי״ז דלכן צותה התורה בשעיר המשתלח (ויקרא ט״ז ח׳) דמשלחין אותה לעזאזל שהוא הכח ושר המושל במקומות החורבן והרע כדי להכניעו, וזהו נמי הסיבה שהסביר הרמב״ן (במדבר י״ט ב׳) את שריפת הפרה אדומה מחוץ למחנה, כדי להעביר את ההקרבה לכוחות הטומאה. וכל זה היא נמי בהא דהשריפה מבחוץ היא הקרבה חלופה כנ״ל, שהיא לכוחות הללו עפ״י רצון ה׳. ולכן אן מטמא את הבגדים כיון דהשריפה בחוץ היא הקרבה חלופה לכוחות הטומאה הללו.להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w