Daf Yomi - Yiddish - Rabbi Yonason Marton

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:א). הארכיאולוגים אכן מצאו הרבה כלים סביב לירושלים שמנוקבין כדי לטהרן להכניסן להמקדש.ב). חידושו של המשנה היא דאע״פ דהבאנו בשיעור לדף צ״ג מהרמב״ן והחזקוני דדין הכיבוס היא מחמת שלא יפסול הדם ביוצא והא נפסל הדם כשיצא, אפ״ה כהיום לא פלוג רחמנא וצריכין להכניסו שוב.והמשך חכמה בפ׳ צו סבר דלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש דין קודש להם לאכילת קדשי קדשים אבל לא לשחיטת קדשי קדשים וטמא שנכנס לשם, ולפי״ז כדהוכיח באור שמח בהל׳ בית הבחירה (פ״ו ה״ו) שנפסל הדם שם ביוצא א״כ להרמב״ן והחזוקני אכן אין יכולין לכבס שם הבגד. וזהו אע״ג דהחזקוני עצמו פסק דאף לגבי כיבוס יכולין לכבס שם, דדרש (דרשה מעצמו, ועיין בשיעור לב״ב דף קמ״א) דמקום קדוש בא לרבות את זה. אבל למריקת ושטיפת הכלי שהיא על הבשר אכן יכולין למורקן שם כיון דיכולין לאכול הבשר שם. וסבר הוא והקרן אורה דקדשים קלין שנאכלין בכל העיר, מריקת ושטיפת כלים שלהן היא ג״כ בכל העיר. אבל החזו״א (סימן ל״ו אות י״ב) חלק עליהם וסבר דאף בקדשים קלים צריכין לשוטפן בעזרה דוקא. והאורחות רבינו (ח״א) הביא דהקהלות יעקב הביא דהאור שמח כתב על זה שדוחק לומר דבקדשים קלים הכניסו כולם את כליהם לשוטפן בהעזרה.ג). המשנה למלך בהל׳ כלים (פכ״ג הי״א) הקשה דלמה חרדו כל החרדה של הקריעה בהבגדים עד המעפורת, שעדיין נשאר עליהם טומאה דרבנן, ואינו טובל הבגד וממתין עד הערב שמש ואח״כ יכניסו לכבסו? ולא מצינו דהקפידה התורה דהכיבוס תהיה ביומו. ותי׳ דכיון דשרייתו זהו כיבוסו א״כ כשטובלו הא כבר התחיל הכיבוס שלא בעזרה וא״א לעשות כן, וכן תי׳ המנחת חינוך (מצוה קל״ח) והמקדש דוד (סימן ל״א). והשפת אמת תי׳ דמיעוט המקפיד של הדם בהבגד חוצץ בהטבילה ולא מהני טבילה מדרבנן.ד). בעירובין דף ק״ד ע״ב קבע הש״ס דיש איסור להכניס דבר טמא למקדש. ורש״י שם שם ובסנהדרין דף פ״ח סבר דחייב כרת כמו אם אדם טמא נכנס בעצמו. ורק כלי חרס פטור לגמרי כיון דאין שייך בה טומאה. והתוס׳ הרי״ד הקשה דבספרי איתא בפירוש דאינו חייב כרת אי מכניס דבר טמא למקדש, וכן כתב רש״י עה״ת (י״ז ט״ז), וכן סבר הראב״ד בהל׳ ביאת מקדש (פ״ג הט״ז) דהוי רק חיוב מלקות. והרמב״ם סבר שמכניס אדם טמא למקדש חייב כרת אפילו בראשון לטומאה, משא״כ מכניס כל כלי טמא למקדש, אפילו אי היא אב הטומאה, היא חיוב מלקות.וביאר היראים (סימן רע״ז) דהא דבסוגייתן הצריך הש״ס לפחות הכלי חרס כדי להכניסו היא דעדיין יש איסור דרבנן להכניסו. וביאר העולת שלמה דאע״ג דבמצות כיבוס קבע סוגייתן דאין חוששין לטומאה דרבנן זהו רק בבגד לא חששו לרבנן כיון דא״א בלא״ה, משא״כ בכלי חרס דיש תקנה בפחיתתו. והמשנה למלך בהל׳ טומאת כלים (פכ״ג ה״ח) תי׳ דהיא רק כשכל הטומאה דרבנן כבבגד, אבל בחרס הטומאה היא מדאורייתא ורק האיסור להכניסו היא מדרבנן ולכן צריכין לפוחתו.והמנחת חינוך (מצוה שס״ג) פסק דהא דכשנטמא בפנים יש איסור שהייה בהעזרה היא רק באדם, אבל כלים לא כדמשמע בסוגייתן דמשמע דרק אי נטמא הכלי בחוץ צריך לפותחו.ה). תוס׳ ביאר דא״א ליקרע הבגד לגמרי ולתופרו מחדש, כיון דאז פקע שם בגד הראשון לגמרי והוי בגד חדש (וכעין ענין הספינה של תיסיאוס). ואכן הקשה דהאיך שייך לרצף הכלי נחושת לעשותה כלי משוב?ו). תוס׳ הביא מרש״י בחולין דף קכ״ג דאע״ג דנשאר בהקריעה ג׳ על ג׳, אפ״ה נטהר כיון דאינה ראויה למלאכתה הראשונה. אבל תוס׳ סבר דאי השברים עדיין ראויין לקבל טומאה לא נטהר, וביאר הסוגיא באופן אחרת דאכן שבר הבגד לגמרי. והקובץ שיעורים בפסחים (סימן קנ״ה) ביאר דתוס׳ סבר דטומאה חל על הכלי מחמת הכלי, ופקע רק כשפקע שם הכלי מיניה לגמרי. משא״כ רש״י סבר דהשבירה היא מעשה המטהר כמו מעשה הטבילה שמטהר, ולכן אי כבר אינו ראוי למלאכתו הראשונה כבר קיים בה מעשה שבירה שהיא מעשה מטהר, אע״ג דעדיין שם כלי עליה. ז). הקהלות יעקב (סימן כ״ד) דייק מר״ל דאיסור מכניס טומאה למקדש היא רק כשמכניס דבר טמא שראוי לקבל טומאה ולא כשמכניס פחות מג׳ אע״פ דהיא מבגד שלם שנטמא.ותוס׳ הקשה דהא ביאה במקצת שמיה ביאה? ותי׳ דכיון דבגד יכול לחותכו לא מיקרי ביאה במקצת. ומשמע מזה דביאה במקצת שמיה ביאה כיון דנחשב כאילו נכנס כולו ולכן אינו שייך בדבר שאפשר לחותכו, ועיין בשיעור לדף ל״ג.ח). המשנה למלך בהל׳ מעשה קרבנות (פ״ח ה״כ) הביא בשם ספר חגיגה, דאע״ג דפסק הרמב״ם בהל׳ כלי המקדש (פ״ט ה״ג) עפ״י הגמרא ביומא דף ע״ב דאסור לקרוע שום בגד כהונה, אפ״ה חלוק מעיל משאר בגדים דשלא בדרך השחתה מותר קריעה בשאר בגדי כהונה, משא״כ מעיל (שנכתבה שם בפירוש, ועיין בשיעור לדף כ״ח) אף שלא בדרך השחתה אסור, ולכן אמר ר״ל הלכתו רק במעיל שא״א לקורעו אף לצורך מצוה שאינה דרך השחתה. אבל המשנה למלך והמנחת חינוך (מצוה ק״א) סברי דאף בכל בגד כהונה אסור לקרוע אפילו שלא כדרך השחתה, ואפילו צורך מצוה מיקרי דרך השחתה, ור״ל מיירי בכל הבגדי כהונה ומעיל דנקט ל״ד.ט). המחבר פסק ביו״ד סימן צ׳ דכהיום אין אנו בקיאין בהז׳ סממנין. ובשערי היכל ביאר מה הן הז׳ סממנין.להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:א). י״ל מהא דבעי הבגד שתהא ראויה לקבל טומאה כדי להצריכו כיבוס ראיה להא דענין הכיבוס היא מחמת דנזרקה שלא במקומה, דראוי היא בעצם מפני טהרתה. וזהו נמי דחילקו בזה דיכולין לקורעו אי נטמא בחוץ כדי להכניסו לכבסו במקום קדוש, ולא אבד קדושתו מיניה בזה אע״ג דאבד טומאתו בזה ,כיון דכל הענין היא רק להוציא הדם שנזרק שלא במקומו. וכדהבאנו הוכיח המקדש דוד (סימן ל״א) דמצות כיבוס היא מצוה בפנ״ע כיון דבעינן ז׳ סממנין לכבסו ואף אי כבר הוציא הדם, ואינו זקוק להוציאו אי לא העבירו אחר הז׳ סממנין. ב). כדהבאנו בשיעור לדף צ״ג הקשה הפנים יפות דכיון דהכיבוס היא דין בהדם פשיטא דבעי לכבס רק מקום הדם? ואפשר לומר דהו מה דרצה המשנה לאשמעינן דדין הכיבוס היא דין בהדם או דאע״פ דהיא דין בהבגד אפ״ה צריך לכבס רק מקום הדם.ג). רש״י פי׳ דחומר בחטאת מבקדשים היא רק לגבי כיבוס אבל לא לגבי שבירת כלי חרס ומריקה ושטיפה בכלי נחושת ששייכים בכל קדשי קדשים. אבל הרמב״ם בפי׳ המשניות פי׳ דחומר בחטאת היא אף לגבי כלי חרס שטעין שבירה אי בישלו בה בשרה שדין הלז היא רק בחטאת, ורק דין מריקה ושטיפה היא בכל קדשי קדשים. וביאר התורת חיים בספרו צאן קדשים דהרמב״ם סבר דחטאת אוסר בליעה במשהו ולכן לא סגי לכלי חרס שאינו יוצא מדופיו לעולם רק בשבירה, משא״כ שאר קדשי קדשים שאינן אוסרין במשהו אין צריכה שבירה ובמריקה ושטיפה סגי.ד). רש״י ותוס׳ ביארו דר׳ יהודה סבר דאי הבגד ראוי לקבל טומאה בעי כיבוס ואף אי מחוסר מחשבה אי אינו מחוסר מעשה, ור״א סבר דרק אי היא מקבל טומאה ממש דאינו מחוסר מחשבה אז טעין כיבוס. ותוס׳ הקשה דבשבת פסק הש״ס דעור אף משהופשט בעי מעשה עיבוד ואינו מקבל טומאה במחשבה? והרמב״ם בהל׳ מעשה הקרבנות (פ״ח ה״ה) סבר דנחשב ראוי לקבל טומאה כיון שמקבל טומאה ע״י עיבוד ואף אי מחוסר כיון דאינו מחוסר כי אם מעשה אחת. והרמב״ם סבר שמקבל טומאה במחשבה רק אי היא ג׳ טפחים על ג׳ טפחים ולא אי היא רק ג׳ אצבעות על ג׳ אצבעות.ה). הקרן אורה והמנחת חינוך (מצוה קל״ח) סברי דאין מצות גרידה על כלי שניתז עליה דם חטאת ואינו צריך לגרדו רק משום קצת מצוה. אבל השפת אמת סבר דיש דין גרידת הדם שהיא על עלי, וכן משמע מהרמב״ם בהל׳ מעשה הקרבנות (פ״ח ה״ד). וביאר האבן האזל דנפק״מ דאי היא מצוה בעי כהן ומברכין עליו כמו על כיבוס שהיא מצוה ושיגרדו רק בעזרה.ו). רש״י בשבת דף קמ״ב ע״ב פי׳ ד״לשלשת״ היא שום דבר מיאוס, ותוס׳ בסוגייתן הביא מהערוך ד״לשלשת״ היא צואת תרנגולין.ז). מצינו בכמה מקומות בש״ס דרבא הדור ביה ממאי דאמר, ועכ״כ דאוקי אמורא עליה לדרוש ברבים הא דחזר ביה כדחזינן בסוגייתן.ח). האורחות השבת (ח״א סימן ד׳) דן אי בלענסעס שייך שרייתו זהו כיבוסו או אי היא כעור.והביאור הלכה בסימן ש״ב הביא מהנשמת אדם דחידושו של רבא דשרייתו זהו כיבוסו היא דס״ד דהא דאסר המשנה לכבס הבגד במים משא״כ בעור היא רק משום גזירה שמא יסחוט ובעור לא גזרינן דלא שייך סחיטה ביה.ותוס׳ הקשה דבכמה מקומות בש״ס משמע דאין איסור שריית בגד במים, דהא רשאי לעבור בשבת עד צווארו במים ומערמת המדה וטובלת בבגדיה, ואי היא דאורייתא אין לומר דשרי במקום מצוה? והנשמת אדם דייק דהרמב״ם אכן לא פסק דשרייתו זהו כיבוסו מחמת זה. ותוס׳ תי׳ בשם ר״ת דשרייתו זהו כיבוסו היא רק כששופך עליו מים אבל לא כשהיא דרך ליכלוך, ולכן רשאי לנגב ידיו בסמרטוט. ותי׳ בשם הר״י דשרייתו זהו כיבוסו היא רק בבגד שיש בו טיט או דם ולא בבגד נקי, וביאר הרא״ש דהיינו שלא הושחר.ט). הכסף משנה בהל׳ מעשה הקרבנות (פ״ח הי״א) ביאר דדרשת הש״ס ששבירה ומריקה ושטיפה היא ג״כ במקום קדוש היא דהו׳ היא ו׳ החיבור אמה שנכתב לעיל לגבי כיבוס שהיא רק במקום קדוש בעזרה.להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:https://drive.google.com/file/d/1bFwyJ_dNC2Py4uH7D2mwBnidHTgB2Y6g/view?usp=sharingלהשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:https://drive.google.com/file/d/1bFwyJ_dNC2Py4uH7D2mwBnidHTgB2Y6g/view?usp=sharingלהשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:https://drive.google.com/file/d/1exLipH-89COjZ1OqBCJYOks_lV7mx2t-/view?usp=sharingלהשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:א). בפרשת דם החטאת בפ׳ צו מודגשת קדושת הדם והקרבן אשר הרִיקוֹשֵׁט שלה מקדשת בנגיעתה (ועיין בשיעור לדף נ״ד). וחז״ל השאירו הדין של כיבוס הבגד מן הדם רק בחטאת, ושטיפת ומריקת הכלים בכל הקרבנות. וכדהבאנו בשיעור לשבועות דף ו׳ ביארה מ. דוגלס דענינה של טומאה וטהרה בעולם העתיקה היתה כענין טינוף וליכלוך מדבר שאינה על מקומם הראוים. וענין הלז דל הדגוש על הכיבוס ונטילת ידים וכו׳ מטינוף הלז, גרם שלא מתו כ״כ יהודים בעת המגיפות, ועכ״כ דהאשימו אותם הגוים שהטילו סם בהבארות כדי לגרום המגיפה.ב). רש״י לא גרס ״זרקו״ פסולין דאי זרק אפילו ע״י כשר כבר אינו טעין הניתוז כיבוס, וכזרק הפסול כבר קלטיה המזבח ג״כ, וכן משמע במעילה דף ה׳. ותוס׳ הביא מרש״י דאכן גרס ״או זרקו״ ואשמועינן דאי זרקו הפסול נעשה הדם שנותר במזרק שיריים ממנו ונפסל ואינו טעין כיבוס. וביארו הטהרת הקודש והמנחת חינוך (מצוה קל״ח) דהא דקבעה הש״ס לעיל דזריקת פסול אינו עושה שיריים היינו רק אדם שבצוואר אבל במזרק נעשה שיריים ע״י זריקת הפסול. וכן משמע בהרמב״ם בהל׳ פסה״מ (פי״ד ה״ב), וביאר הגר״ח שם ובהל׳ מעשה הקרבנות (פי״ט) דזריקת הפסול מחיל שם זריקה על הדם כלפי הדם שבמזרק.ג). הא דדרש רבה מ״אשר יזה״ דקאי על חטאות הפנימיות, היא דבמתנות החיצוניות באצבע בקרוב במירוח וכדפסק הרמב״ם בהל׳ מעשה הקרבנות (פ״ד ה״ז), משא״כ הפנימיות היא בהזאה מרחוק וכדפסק הרמב״ם שם בהי״א. ועיין במבוא לסדר קדשים חכ״א. ד). הדבר אברהם (ח״ג סימן ז׳) ביאר עפ״י רש״י דהאיבעיה באי הכניס דם העוף בצווארה לפנים אי נפסל היא דהא דמכשירין בבהמה אי הכניס דמה בבשרה בפנים היא אפשר דהיא משום דלא נכנס דמה לבד וכמו״כ בעוף כשר, או דילמא משום דלא נעשה הקדושה השניה של קבלה ביה לאחר שחיטתה וכדאמרינן בסוטה דף י״ד ע״ב ד מקדשין בין בהשחיטה ובין בהקבלה. ולצד השני בדם העוף בצווארה אפשר דהיא ככלי שרת דידה וממילא נעשה ב׳ הקדושות של השחיטה/מליקה וגם הקבלה ביחד, ולכן נפסלת אי נכנסת לפנים בצווארה כיון שכבר נתקבל דמה, משא״כ בדם בהמה בבשרה שלא נתקדשה בקבלה עדיין דזהו הצד שפוסל כשמכניס בפנים.ה). הקרן אורה הקשה דאי האיבעיה באסף דם עוף אי טעין כיבוס היא אי טעין הזאה מהעוף עצמו, אז האיבעיה היא ג״כ אי נשפך לכלי שרת דג״ג אין הדם מגוף העוף שכשר לזריקה ול״ד בנאסף מן הרצפה? והקרן אורה והגרי״ז מהגר״ח ביארו דדין של נשפך היא בין פסול בהדם ובין פגם בדין הקבלה, אשר לכן אי נשפך מכלי שרת אינו פסול. ולכן אע״ג דדין קבלה אינו בעוף, אבל אפ״ה קיימת ביה פסול נשפך בהדם ממש מקודם קבלתו, ולכן רק אי צוואר העוף היא ככלי שרת אז אין בה פסול מהדם כשנשפך ואי אינו ככלי שרת הא הוי כקודם קבלה דאז יש פסול נשפך בדמה. (ועיין בשיעור לדף כ״ה-כ״ו.)להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:א). הקרן אורה ביאר דלעיל בדף פ״ט פסק המשנה דעופות קדמה למנחות ובתוספתא הרחיבה דמנחות קודמת ליין ויין לשמן, ולכן תני המשנה אח״כ המחלוקת בין ר״ש (בשיטת רבו ר״ע) ור״ט אי מנדבין שמן דלכן לא תני לעיל דיני קדימה ביין ושמן שאינם אליבא דר״ש.ב). ר׳ אברהם שור בספרו נס השמן הקשה דלא מצינו מקור לפסול שמן טמא למנורה להדלקה ולמה הוצרכו לנס חנוכה בכלל? והביא מהיערות דבש דהנס היא מופת על תושבע״פ דאכן אין מקור לזה מן התורה דצריכין להדליק בשמן טהור, ומאירוע הנס עצמה חזי דצריכין להדליק דוקא בשמן טהור, והביאו החיד״א בספרו דברים אחדים בפ׳ מקץ.ומסוגייתן ק״ק על האבני נזר שהבאנו בשיעור לדף פ״ד דאליביה מצינו דין הקרבה על שמן המנורה, ולא הוזכרה במשנתן לגבי שמן שיש במקדש.ג). השפת אמת והמנחת חינוך העירו דהא דאמר שמואל דשמן נדבה כמנחה ושיריה נאכלין היא רק בישראל שנדב אותה, אבל אי הכהן נדבה אז היא כמנחת כהן שכולה כליל.ד). רש״י ותוס׳ במנחות דף ע״ד ע״ב ביארו דיכולין לקמוץ שמן הנוזל כיון דהיא עבה. ורבינו גרשום שם ביאר דמקפיא השמן וקומץ. והתויו״ט בפי״ב במנחות ביאר דעושין רק המדה לקומץ במה שהיה עולה אי היה קומצו, ואע״ג דאין עושין מדה לקומץ במנחה, כאן היא בהכרח דא״א.וי״ל בכל זה דהילפותא דשמואל מהת״כ בהא דיכולין לנדב שמן היא דיכולין לנדב אף חלק מקרבן המנחה אשר חלק ממנה היא שמנה, וכעין מה דביאר הגרי״ז שהבאנו בשיעור לדף ס״ז דקרבן שלם בעוף היא רק כשבאין שנים בזוג וקבע התורה דיכולין להביא אף עוף אחד שהיא חלק ממנה. ושמואל חידש עוד יותר דאף הקמיצה תיעשה בה, אע״ג די״ל דלא ילפינן ממנחה כולי האי כיון דא״א.ורש״י ותוס׳ במנחות הקשו דאליבא דשמואל למה אין קומצין מן היין וזהו מה שנותנין על האש, כמו בשמן שקומצין וזהו שנותנין על האש? ותי׳ דביין אין שייך קמיצה כמו בשמן שהיא עבה. והקרן אורה והגרי״ז תי׳ דבשמן קומצו רק מדין מנחה שנלמד ממנה, משא״כ בנדבת יין אין בה שייכות למנחה וקמיצה. ה). השפת אמת הקשה דלמה לא יליף הש״ס שמן מנסכים דיתנה נמי לספלים? ורש״י פי׳ דאינו שייך לספלים ולכן אי גומרינן מנסכים לגרמי הוי כולו לאישים.ו). בספרי (במדבר פיסקא ק״ז) לא סבר כשמואל וסבר דיין לנסך לספלים ולא לזלף על האשים ועקר משמעותיה דקרא של ״לאשה״ ואוקי דמיירי רק לנחת רוח ולא על האש כיון דמכבה במקצת. והיא מדרכן של חז״ל שמשימין את המדרש עכ״כ לעיקר בפשט הכתוב. ור׳ חנוך אלבק בפירושו למנחות פי״ב מ״ה הביא דבספר היובלים (ז׳ ה׳) ובבן סירא (נ׳ כ״א) ויוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים (ח״ג 234) חזינן דבזמן המקדש התנדבו יין במקדש והיו נותנין אותה על האשים, והתנאים שינו את זה מההלכה הקדומה דנותנין אותה להספלים, ושמואל שיחזר את זה לההלכה הקדומה. והרב ד״ר מנחם כהנא ז״ל בפירושו של הספרי (הערה 173) דחז״ל רצו לעדן את עבודת המקדש בזה דאין נותנין אותה על האשים. וי״ל דהעידון בזה היא עפ״י מה שהבאנו מהרב ד״ר נפתלי משל בשיעור לדף פ״ג שמפשטות המקרא נותנין הדם על האש ממש וחז״ל שינו את זה דזורקין אותה רק על דפנות המזבח, וכמו״כ י״ל דסילקו כמו״כ את היין מעל האש. והרב ד״ר הלל מאלי הביא דבמגילת המקדש מכת הקומראן חזינן דאכן סברי כחז״ל בזה דאין נותנין אותה על האש.ובנו הרב ד״ר מעוז כהנא בהספידו על אביו ר׳ מנחם, שנפטר לעולמו לפני ב׳ שבועות, העיד דפעם אחת ראה את אביו דואג מאד בחקירתו על דברי חז״ל, ואמר לו דלאחר מותו יצאו לקראתו ר׳ יהודה הנשיא ושארי התנאים, ותקוותו היא שיאמרו לו ״יפה כתבת יפה דרשת בדברינו״.ז). המקדש דוד דן אי לשמואל שמזלף היין על האשים אי יש לה להיין דין הקטרה או דין ניסוך. ונפק״מ בזר שזילף היין אי שיעורו כזית כדין הקטרה או שיעור ג׳ לוגין של ניסוך, או אי רשאי לזלף קודם תמיד של שחר דאסור להקטיר מקודם לה אבל רשאי לזלף מקודם.ח). רש״י פי׳ דכיבוי במקצת לא שמיה כיבוי כיון דלמעשה בוער האש על המזבח. והא דכיבוי דמצוה שרי אינו משום עשה דוחה ל״ת דאין עשה דוחה ל״ת שבמקדש וג״כ יש בה שני לאווין, אלא דלעולם לא נאמר האיסור מעיקרא בכיבוי דמצוה.ט). רש״י פי׳ דהזילוף אינו פ״ר כיון דאפשר לזלף בטיפין קטנים ולכן רשאי אף בטיפין גסות.וכעי״ז פי׳ התוס׳ בשבת דף ק״ג והרמב״ם כאן בפי׳ המשניות והרשב״א בכתובות דף ו׳ ע״א , דרשאין רק בטיפין קטנות. והערוך פי׳ דהיא משום דפ״ר דלא ניחא ליה מותר, ותוס׳ בכתובות ביאר דראייתו היא מסוגייתן דרשאי לזלף לר״ש אע״ג דפ״ר דמכבה כיון דלא ניחא ליה. אבל תוס׳ סבר דפ״ר דלא ניחא ליה שרי רק במקום מצוה. י). רש״י פי׳ דעושין מערכה מיוחדת ברצפת העזרה לפסולי דבר לח, והחפץ חיים דייק דלא גרס דשורף עמהן ״מנחות״ דאינו דבר לח. אבל הרמב״ם בהל׳ איסורי המזבח (פ״ו ה״ה) פסק דעושין המערכה הלז על המזבח ולא על הרצפה ורק לנסכים על המזבח.ושמעתי מהגרא״י דהביא מזקינו הגרי״ז דדן אי שייך קיום דין שריפה בדבר לח, והביא ראיה מסוגייתן דשייך קיום דין שריפה בלח. ואמרתי לו דבפרה אדומה כתיב בהדיא שריפה בדם.להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:משנתן הרשה להכהנים לאכול בשר הזבח האיך שהן רוצין מדכתיב בהו למשחה לגדולה שהיא כדרך שהמלכים אוכלין, וכן היא בתוספתא (פ״י ה״ד). (ויש לעיין אי כוונתן היו להקוזינה של מלכים ממש, ולאיזה מלכים כיוונו להרומיים או להססיניים.) והכסף משנה בהל׳ מעשה הקרבנות (פ״י ה״י) דייק דהא דכתב הרמב״ם ״אפילו״ הכהנים, היא דהחידוש בזה היא דאע״ג דאכילת הקרבנות היא מהקדשים אפ״ה יכולין לאוכלן כמו שרוצין. והאתוון דאורייתא האריך בזה (בהדיון על מתעסק בחלבים ועריות דחייב דהעבירה היא התוצאה ואין כוונת הפעולה בה נוגע) דאכילת קדשים היא ממש ההנאה ביה.וי״ל דהענין בזה היא דחזו חז״ל את מעמדן של הכהנים בהמקדש ואכילתן של הקדשים, עפ״י הרמב״ן בפ׳ ויחי עה״פ לא יסור שבט מיהודה דכשקבעו ישראל נחלת המלוכה שיעביר בירושה למלכים שאינם משבט יהודה, עברו על צוואת יעקב בזה, ולכן נענשו בית חשמונאי שלא נשאר מהם כלום אע״פ דהיו חסידי עליון שאילמלי הם נשתכחה תורה מישראל. (והחת״ס כתב דלכן לא זכר רבי בהמשנה את חג החנוכה, וביאר המהריא״ץ מרגרטן דהיא מחמת דעברו על צוואת יעקב). והוסיף דזהו בפרט בכהנים דתפקיד עבודתו היא רק לשרת לה׳ ולא למלוך על העם, דשני המוסדות הללו של הכהונה והמלוכה, צריכין להיות נפרדין. ואכן נענש עוזיהו המלך בצרעת כשרצה לכהן, ובקידושין דף ס״ח ע״ב אכן הוכיחו החכמים את ינאי המלך כשרצה לכהן (ועיין בשיעור לסנהדרין דף י״ח-י״ט בהחילוק בין מוסד המלוכה ומוסד הכהונה, ובמבוא למס׳ הוריות שעסקו חז״ל להעביר ממשלת הכהנים בהעם לממשלת חכמים ממשלת הנביאים שהיא למעלה מהם, אשר החכמים הם ממשיכי דרכם של הנביאים). וד״ר בני פורת בספרו צדק דלים ונחמה ליבוביץ וד״ר חיים גבריהו ביארו דהא דהאריכה התורה בפ׳ ויגש במצב הכלכלי דאפילו כשנטל יוסף את קרקעותן של המצריים בעבור המזון (ופירש״י כדי שלא יחשבו את אחיו כגולים שאין להם קרקע, והרמב״ן ביאר דרצה התורה להראות תבונתו הפוליטית של יוסף בכל זה), אפ״ה הניח את הכהני מצרים שניזונו מהמלך. וביאר ד״ר פורת דאחד מכוונות התורה בהסיפור היא להראות דעזר יוסף להחלשים בהעם ע״י מקח וממכר (עד לעשותן עבדים), אבל היה יכול עפ״י החוק למכור למלכיות אחירות. והראה התורה דבחוק המצרי בשעת מצוקה המצודה של החוק היא על כל דבר, ועי״ז היה יכול יוסף להשתלט על כל דבר שמכרו לו עד כדי להשתעבד בהן עצמן. והראה התורה ג״כ דעפ״י החוק המצרי נתן להם יוסף בשנה הראשונה שהיו עדיין בני חורין לחם ולא זרע כדי שלא יוכלו לייצר אוכל בקרקעותן, משא״כ בשנה השנית דכבר לא היו להם הבעלות על הקרקעות שיוכלו לגדל אוכל מעצמן. והראה התורה ג״כ דהכהני מצרים נשארו בני חורין בנחלתן דלא היה יכול ללוקחו.וכנגד כל זה יצתה התורה דמחוייב לעזור להחלשים בהעם, ובשעת מצוקת האדם אין פרוסת המצודה על כל דבר שיש לו וקבעה התורה דאין האדם יכול למכור נחלתו וחירותו שיש לו לצמיתות. וקבעה התורה ג״כ דצריכין ליתן אמצעי יצור בלקט שכחה ופאה שיוכל לזרוע בעצמו ולאכול, וג״כ כדהבאנו בשיעור לב״ב דף קכ״ב דכהני ישראל אין להן נחלה ככהני המצריים. וי״ל עוד בזה דרצתה התורה להפריד בית המלוכה ממוסד הכהנים, ודלא כדרכן של המצריים בפ׳ ויגש דבית המלוכה פירנס את הכהנים (אשר מצינו את זה אפילו בתנ״ך) כיון דבעידן העתיקה היה המלך הכהן גדול וכל הכהנים שימשו תחתיו, כיון דרצתה התורה להפריד מוסד הכהונה מהמלוכה, והכהנים המה מהחלשים בהעם וניזונים מתרומת העם כיון שהמה שלוחי דידן (או דרחמנא ולא של בית המלך) ולא מבית המלך כדי שלא ימשלו על ישראל.ולפי כל זה י״ל דכיון דחזינן המתח בהפרדת שני המוסדות לפי מחשבת התורה וחז״ל למה שאכן קרה בהמציאות שאכן עירבו בשני המוסדות, לכן איזנו חז״ל את הדבר דבקדשים שהמה באיזורן של הכהנים אכן המה כמלכים שאוכלין הכהנים אותן כמלכים. (ועיין בשיעור לדף נ״ח דחזה התורה באכילת הכהנים את הקדשי קדשים דהיא כחלק הכפרה של אכילת המזבח.) וזהו דכתב הרמב״ן עה״ת (במדבר ח׳ ז׳) דהעבודה של הכהנים היא הגדולה שלהן לכבוד ולתפארת ואינה כעול של עבדות, ולכן באיזור הלז אכן המה כמלכים. (וזהו בפרט דראו חז״ל את עצמן והת״ח כהכהנים של של זמנם, וכשמביאים להן דורון הוי כתרומה, אשר ראו בלימוד התורה כדבר מלכות.) ולכן חידש התוס׳ ביומא דהכהנים היו רשאין לישב בביהמ״ק כשהיו אוכלין הקדשים, ואע״ג דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד, כיון דבזה אכן המה מלכים. וזהו דסבר רש״י דאונן אינו רשאי לאכול קדשים מדכתיב למשחה לגדולה (אשר תוס׳ חלק עליו) כיון דאכן יש בה משום שררה (ובקרבן פסח אסרו אכילתה על האונן, כיון דאז כל בית ישראל היא כבית המקדש ובית המלך, וכדאמרנו בשיעור לדף נ״ט). ותוס׳ בחולין הקשה דדרש רב חסדא מלמשחה לגדולה דצריכין לאוכלה צלי, והא במשנתן הרשה אותן לאכולה כמי שהן רוצין? והרמב״ן אכן פי׳ דהיא ל״ד. ותי׳ התוס׳ דזהו דוקא בסתמא דזהו הדרך של המלכים, אבל כשרוצין יכולין לשנות. והיא דבסתמא באיזורן צריכין לאוכלן כהמלכים שהיא בצלי, אבל כשרוצין יכולין לשנות מחמת דאכן המה כמלכים העושין בזה כפי רצונן. וי״ל עוד דאכן רב חסדא, שהיה כהן, לא סבר כמשנתן דתלוי הדבר ברצונן כמלכים, ורצה לשחזר את הדבר שאכן יהיה כמלכים ממש באופן אבייקטיבי דהיא בצלי דוקא דזהו הדרך שמלכים אוכלין מאכלן בסתמא. וי״ל ג״כ דבפסחים דף נ״ז ביקרו חז״ל את הכהנים שהיו אוכלין הרבה במקדש ולא נמצא נותר במקדש וידעו בטעם גדי וטלה, דביקרו את הדבר שהיו אוכלין כדרך המלכים.להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

תקציר השיעור:א). כדהבאנו בשיעור לדף צ׳ (ח״ב) סבר התוס׳ הרא״ש בהוריות דחטאת העוף קודם לכל עולת בהמה, אבל החזו״א והקרן אורה ור׳ משה אליעזר הורביץ סברי דקודם רק לעולת בהמה הבאה עמה בחובה יחד.ב). תוס׳ הקשה דתיקדום חטאת העוף להמעשר בהמה מק״ו דכיון דקודם לעולת בהמה שכליל ק״ו דקדים למעשר בהמה שאינה כליל? ותי׳ דכיון דחידוש היא לא גמרינן מיניה בק״ו.ג). כדהבאנו בשיעור לדף צ׳ (ח״ב) האריכו הרב פיש בספרו משברי ים והג״ר אברהם משה באקאן בקובצי עץ חיים בגלגל החוזר, כשיש לפנינו ג׳ מונחים אשר אם א׳ חזק מב׳ וב׳ חזק מג׳ אז ע״י טרנזיטיבי בלוגיקה (שהיא כמו שיעבודא דר׳ נתן) הוי א׳ חזק מג׳ ג״כ, ואי נמצא דג׳ חזק מא׳ אז הוי גלגל חוזר (והיא קצת כמו פרדוקס השקרן שהיא כשאומר ״המשפט הזה היא שקר״, דאם היא אמת נמצא שהיא שקר, ואם היא שקר הא אכן אמר האמת בזה). וחילקו דאין זה לגבי העדפה בקדימה, דבזה לא אמרינן המשפט הטרנזיטיבי. ודבר זה מצינו בהבבלי רק בסוגייתן, ובירושלמי בהוריות (פ״ג ה״ד).והמנחת חינוך (מצוה ב׳) דן בזה דהרמ״א פסק ביו״ד סימן רס״ד דגוי ומומר שמל אינו צריך לחזור ולמול אבל צריך הטפת דם ברית. ונמצא דאי אחד מל בשבת שלא בזמנו ולא חל לגמרי הא הוי מקלקל ולא מומר, אבל אז המילה כשר לגמרי ואינו צריך להטפת דם דאינו מומר והוי המילה כשר אבל אז נעשה מומר. ובהתעוררות תשובה (סימן כ׳) דן במקלל עצמו עובר בלאו אבל אז נעשה רשע ורשאי לקלל עצמו, ואי מותר לקלל עצמו אז הא אינו רשע ואסור לקלל עצמו. ותוס׳ בקידושין דף ל״ב ובב״מ דף ל״ג ע״ב דן באחד דיש לפניו כיבוד אב אבידת עצמו ואבידת חבירו, ואי יעסוק בכבוד אביו אז אבידת חבירו קודמת, ואי עוסק באבידת חבירו אבידתו קודמת, אבל אי עוסק באבידת עצמו הא כבוד אביו קודמת אי כיבוד אב משל הבן? ותי׳ הר״י דכיבוד אב שקודם לאבידתו היא רק להרשה לאב להשתמש בממונו אבל אינו נוגע לאבידתו. ור״ש שקופ בשערי יושר (שער ז׳) ובחידושים לכתובות דף מ״ט השיב אהא דהקשה ר׳ חיים ברלין בן הנצי״ב דאי אחד גירש את אשתו מעכשיו ולאחר ל׳, אבל בתנאי שלא תאכל דבר איסור, ובתוך הזמן נדרה שלא תאכל איזה דבר והפר אותה הבעל, ואי חל הגט למפרע אז אינו יכול להפר ונמצא שאכלה דבר איסור, אשר אז לא חל הגט ויכול להפר את זה ונמצא שלא אכלה דבר איסור וחל הגט. וביאר ר״ש שקופ דכל חלות שגורם שלא תחול החלות אינו חל מעיקרא ג״כ. והמ״א באו״ח סוף סימן רי״א דן דכשיש לפניו מין מז׳ המינים צריך להקדימו לברך עליו, אבל צריכין להקדים החביב עליו לפני הפרי מז׳ מינים אי שניהם הם ממין ברכה אחרת. ונמצא דאי יש לפניו גפן ותפוח ודבר אחר מברכה אחרת אשר התפוח חביב עליו מהגפן ודבר אחר והדבר אחר חביב יותר מהגפן, אז אזלינן בתר החביבות אשר אז מקדימים החביבות אבל כשמקדימים התפוח היא הגפן קודמת לה, אבל אי הגפן קודמת לה חביב עליו הדבר אחר מברכה אחרת שחביב יותר עליו. ור״ש קלוגר פתר אותה עפ״י סוגייתן דחביבות באה אליה וביטל חשיבות וקדימת הגפן. אבל הפנים מאירות (ח״ג סימון ל״ח) חלק ביניהם וסבר דאינו דומה. ד). החסדי דוד סבר דכל דיני קדימה היא רק בכהן אחד, אבל החזו״א סבר דהיא אפילו ב׳ כהנים, אבל אפשר דהיא רק אי הן ממשמר אחת.ה). תוס׳ הקשה דהחטאת ג״כ מכשיר המצורע וא״ למה האשם קודם לו? ותי׳ דכיון שמניחים דם האשם על הבהונות הוי מכשיר יותר, או דמיירי רק בשארי חטאות ואכן חטאת המצורע קדים.ו). המקובלים הרחיבו אהא דאיתא בסוגייתן דקדושת שבת משפיע אף על התמיד התדיר ג״כ, דלימוד התורה בשבת, שהיא תדירה בכל יום, שוה פי אלף מלימוד התורה בימות החול.ותוס׳ הקשה דמאי קס״ד להש״ס בכל הני תא שמע כשכבר תי׳ דמהני הקדושה אף לדבר התדיר? וי״ל דכל הני תא שמע הקשו בבתי מדרשות אחירות.ז). השאגת אריה (סימן כ״א) ביאר דברכת היין נחשב כתדירה מפני דבאה חובה בכמה מקומות.ח). רש״י פי׳ דדהשאלה בתדיר ומקודש איזה מן קודם היא כשיש לפניו דם עולת תמיד ודם חטאת. אבל תוס׳ הקשה דהא אפילו מדין ״ה״עולה ידעינן דצריכין להקדים העולת תמיד ואינו רק מדין תדיר, ועיין בשיעור לדף פ״ט-צ׳. ור׳ שמואל רוזובסקי טען דרש״י לא סבר דהיא דין מחודש אלא היא מדין תדיר. או דסבר רש״י דהיא רק דין שיהא ראשון להקטרה אבל ל״ד שיהא ראשון לזריקה, וכן משמע בפסחים דף נ״ט דהאיסור של הקטרה לאחר תמיד של בין הערביים היא רק לגבי הקטרה ולא לגבי זריקת הדם. או כדמשמע מרש״י ביומא דף ל״ג ע״ב פסחים דף נ״ח ע״ב ובתמיד דף ט׳ ע״א דרק חידוש המערכה צריכה להיות ע״י התמיד.ובדרך אחרת פירש״י דמיירי עולות מוספי ר״ח התדיר ופר העדה שמקודש ממנה. ואין לומר דהא דנקט פר העדה ולא חטאת דיחיד היא משום דאפשר דקרבן ציבור עדיף מכל קרבן יחיד, דהא התמיד בפירוש הראשון היא ג״כ קרבן ציבור. ותי׳ הקרן אורה דחזינן להלן בסוגייתן דמוספי ר״ח נחשב כמקודש, ולכן הוצרך לנקוט פר העדה שנכנס לפני ולפנים דמקודש יותר ממנה.ותוס׳ הקשה דהסוגיא במנחות דף מ״ט היא כמו סוגייתן אבל אפ״ה לא שקיל וטרי ביה כמו בסוגייתן? והשאגת אריה (סימן ס״ב) והקרן אורה תי׳ דכדהבאנו בשיעור לדף פ״ט-צ׳ הסוגיא שמה היא דדין תדיר היא אף לדחות השאינו תדיר, ולכן אינו דומה לסוגייתן דהיא רק בהקדמת התדיר.ט). החכם צבי (סימן קנ״ב) ביאר דבוודאי יש לו למצוי מעלה אלא שאין לו מעלה נגד תדיר ומקודש. אבל השאגת אריה (סימן כ״א) חלק אזה.י). השפת אמת ביאר דמילה נחשב כתדיר מחמת דנשאר רושם ממנה תמיד בגופו.י״א). הרבינו יונה ביאר דהא דנוהגין להתפלל מוסף אף כשהגיע זמן המנחה אע״ג דהיא תדיר, היא דצריכין להקדימה רק אי שנים באים לפניו והיה בדעתו להתפלל שניהם משא״כ אי לא היה בדעתו להתפלל מנחה, וכן פסק המשנ״ב בסימן כ״ה ס״ק ז׳ (אע״ג דיש שסברי דאכן צריך אז להקדים המנחה), ובסימן תרע״ב ס״ק א׳ פסק דזהו נמי דיכולין להדליק נר חנוכה מקמי תפילת מעריב אע״ג שמעריב תדיר כיון שלא היה בדעתו להתפלל מעריב.

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:ההיסטוריון הצרפתי פייר נורה התעמק במטא-היסטוריה והאיך החזיקו עממין את העבר שעברו עליהן, והחילוק שבין לימוד ההיסטוריה וסיפורה בתוך התרבות. וטען דבעידן המודרני נחלשה הזיכרון החי של העבר בהעם, אע״ג דתיעדו ושמרו עליה ביותר בבניית ״מקומות של זיכרון״ כגון מוזיאונים ופסלים וכדומה. והיא מכיון דאינם חיים עם הזיכרון הלז בההווה שלהם בטקסים וכדומה שהיא דבר רגשי. והתבטא דההיסטוריה ״המת״, כגון אלו ה״מקומות של זיכרון״, מתחלת במקום שהזיכרון ״החי״ נגמר. ואמר דזה היתה ההצלחה של עם ישראל במשך הדורות, אע״ג דלא היו להם שום ישות פוליטית ונרדפו ע״י שונאיהם, כיון דחיו עם הזיכרון החי ע״י החגים והטקסים שלהם שכינסו והמשיכו את העבר אל תוך ההווה העכשווית שלהם - והתבטא דהיהודים ״יצאו״ מההיסטוריה ולימודה על העבר, כיון דחיו ממש עם הזיכרון בההווה שלהן ממש, שהיא בהקשר שלהם עם העבר שלהן בהקשר שלהן עם אלוקיהם, וחיו למעלה מן ההיסטוריה הסתמית והיה לעולם נוכח לפניהם. (וכמו״כ ביאר ההיסטוריון ארנלדו דנטה מומיליאנו דעם ישראל חי עם ההיסטוריה שלה ממש.)וביאר דכשהוכיח התנועה הסקיולרית והציונית בתוך עם ישראל, אז נשתנה הדבר והפסיקו לחיות עם החי בזיכרון, ועברו אל תוך ההסיטוריה שראו בההיסטוריה כמדע עובדית אשר לכן רצו להקים ישות פוליטית כמו כל שאר עם עפ״י המדע העובדתית בתנ״ך, אבל העבר בעצם כבר חלף עבר ואינה מתחייבת שום דבר חוץ מדבר עובדתי. (ומנחם אלון כבר ביקר את הציונים דא״א לחזור להיסטוריה של התנ״ך בלי לזכור את כל מה שאירע וצייר את ישראל במשך הדורות שהיתה, והיא ע״י הזיכרון החי בכל זה.) וכדהבאנו בשיעור לדף פ״ט-צ׳ זהו נמי מה דהאריך בזה ד״ר יוסף חיים ירושלמי בביקורת על ההיסטוגרפיה הישראל, דלימוד ההיסטוריה בעם ישראל כמדע עובדתית אובייקטיבית, שהיתה המקצוע שלו, היא דבר חדש בהעם שהתחילה רק בעידן המודרני. והיא דמתחילה לא העניק עם ישראל חשיבות לההיסטוריה כמדע עובדתית אובייקטיבית, רק לזיכרון הסובייקטיבית של הסיפורים שנוגעים ונוכחים להם עכשיו בההווה בחייהם, שאין המוקד בהסיפורים העובדות מדויקות כמו במחקר ההיסטוריה.וזהו נמי דלא מצינו בספרות חז״ל שסיפרו אודות ההיסטוריה בימיהם בכלל; וכדמצינו כמה פעמים שהתבטאו בביטול ״מאי דהוה הוה״. וחשו רק להרשים העבודה בביהמ״ק ולא חשו לתולדות הרומיים. ואפילו בחג חנוכה לא רשמו את נצחון המלחמה והחשמונאים רק הנס של הפח השמן, כיון דחשו רק להזיכרון של התערבות האלקים בהעולם, ולא חשו כלל לנצחון ההיסטורית העובדית של החשמונאים (כמו תנועת הציונית, אשר לכן ביאר הנתיבות שלום דלא עסקו החרדים בהשואה כמוהם, כיון דרצו השותומ״צ רק לזכור ולהמשיך את העולם הקודם שחי עדיין). ולכן קבעו דצריכין לפרסם הנס בזה, להראות את זהותינו בזה, ע״י הזיכרון הלז, לרבים. והיא מכיון דכל ההיסטוריה הנוגעת להם ראו כמו שנכתבה כבר בהתנ״ך, ואין שום ערך לאירועים היסטוריים סתמים שלאחריה, שאינם משקפים את נוכחות האלקים בעולם, ולא ניתן להיכתב מה שאירעו אח״כ. ולאחר סיום התנ״ך שראו בה הנביאים את נוכחות ה׳ באירועים ההיסטוריים, ראו חז״ל את נוכחות ה׳ שאינה כבר בהיסטוריה שהסתיימה, אלא דרואין את נוכחות ה׳ בהתורה. וזהו דכולם ראו את הקב"ה באיזור אחת מעולם שנה נפש: הכהנים במקום המקדש בהעולם, הנביאים בהאיזור של אירועים היסטוריים של שנה, וחז"ל כבר קבעו את זה בתוך הנפש של כל ישראל דהעבר עדיין חי בתוך נפשו ושם מופיע הקב"ה. ולכן העניקו חז"ל על גיבורי התנ״ך כתלמידי הביהמ״ד, כיון דראו את אישי ההיסטוריה שלהם כאילו חיים וקיימים עדיין, ויש להם משמעות אף לרקע חייהם ודורותיהם. וכבר העיר על זה ג״כ יוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים דרק הוא רשם את העובדות ההיסטוריות שבדורו, דלא כחז״ל שחשו רק לפרש חוקי התורה ולא החשיבו את ההיסטוריה כמדע עובדתית בכלל. ולא ביקר את זה כיון דאכן היתה זה הגישה המקובלת בעם ישראל עד האידנא. והג״ר יצחק לאווי הביא מר׳ אברהם גלנטי בהקדמתו לפירוש מגילת סתרים על איכה דלא מצא מעולם שאחד התרגש ממדע היסטורית אם אינה בגדר זיכרון חי. וד״ר ישעיה גפני ביאר דזהו הכוונה בהמדרש בויק״ר (כ״ט ב׳) דדרשו חז״ל על סולמו של יעקב דמסמל לעליות וירידות של המלכיות, אבל ישראל המה למעלה מזה ואינם באיזור הלז של הסולם בכלל. וכמו״כ בכל ביטוייהם על מפלת המלכיות בהעתיד, היא ללמד על הלימוד שמתחתיה בהאיך צריכין להתנהג ובית נפילתם היא מחמת רשעתם. והוכיח דחז״ל היו מודעים להאנכרוניזם כשהעניקו על אישי התנ״ך המושגים והערכים של רקע דורותיהם, אבל כיון דכל הענין בתפיסת הזיכרון שלהם על העבר היתה דעדיין חי ונוכח בההווה, לכן לא חשו מלהעניק את ערכיהם עליהם.וביאר ד״ר ירושלמי דהחיבור של סדר עולם היא רק כרונולוגיה ואינה חיבור היסטורית בכלל. ורק במאה השש-עשרה התחיל ר׳ עזריה מן-האדומים ברשימת ההיסטוריה של עם ישראל כהיסטוריה, שהיתה דבר מוזר בהעם ואכן התנגדו הרבה חכמי ישראל לספרו. ואפילו בראשית ימי תנועת ההשכלה עדיין החזיקו במעמד הלז לגבי ההיסטוריה, ורק בימי הרנ״ק (בהשפעתו ממחשבת הגל) חיבר ספרו מורה נבוכי הזמן על ההיסטוריה בעם ישראל כהיסטוריה, והמשיכו בזה צונץ ואחרים על תולדות עם ישראל, והזניחו בזה את ענין הזיכרון בעם ישראל שהיתה הגישה שהעמיד את העם עד הלום.להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w