Daf Yomi - Yiddish - Rabbi Yonason Marton

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:כדהבאנו בשיעור לדף פ״ה ביאר הקדושת לוי באופן חסידי דהאירועים ההיסטוריים שעברו על ישראל חוזרין שוב ושוב עליהן בכל שנה ושנה, שהעבר וההוה נעשו מטושטשים בזה. וההיסטוריון ד״ר יוסף חיים ירושלמי עמד אזה במאמר זכור דהתנ״ך מבוסס לספר ההיסטוריה של עם ישראל, אבל בספרות חז״ל כבר הפסיקו סיגנון זה (חוץ אפשר מסדר עולם) לעומת שארי הספרים שבימי בית שני, ורק בעידון המודרני התחיל זרם הלז שוב בעם ישראל. וזהו חוץ ממגילת תענית שעיקרה היא רק לקבוע הימים שאסור להתענות בהן, ולא הזכיר בה השנים שאירעו בה האירועים (ועיין בשיעור לב״ב דף ק״כ-קכ״א).והנה החוקר בנציון לוריא בספרו על מגילת תענית (עמ׳ 47) ביאר דנחלקו החוקרים אי תפילת העמידה של שמונ״ע נתקנה כבר בימי בית שני או רק לאחר החורבן, ומתי נסדרה בדיוק. ובירושלמי בברכות (פ״ב ה״ד) ובמגילה דף י״ז ע״ב סברי מאה ועשרים זקנים מאנשי כנה״ג והנביאים תיקנום, אבל הספרי (דברים ל״ג) סבר דחכמים הראשונים, שהמה התנאים הראשונים מתלמידי אנטיגנוס איש סוכו ויוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, תיקנה. וביאר דכשמדייקין בנוסח הברכות יכולין לעמוד על התקופה שבה נתקנו, ושנתקנו כשסבלו מהיוונים (אשר השם של אנטיגנוס היא אכן מלשון יון) כדי לחזק מעמדן ואמנותן של היראים לדבר ה׳ והעם שהיו מתלבטין במה לקבל מתרבות היוונים ומה לדחות כשיטת החכמים, ורואין את זה מהלשון של הברכות שמראה על עם שרואה עצמה כמושפל ומדוכה מאחרים. ואף הברכה של מקבץ נדחי עמו ישראל, התפללו אז אף כשביהמ״ש היה קיים, שהתפללו שאלו שלא עלו עם עזרא יעלו. וכמו״כ מצינו בבן סירא בימי בית שני, שרוב לשונות של שמונ״ע מצינו בה, הזכיר הודאה למקבץ נדחי ישראל. ומצינו ג״כ הודאה לבבונה ירושלים ה׳ אף בתהלים בימי בית ראשון, וכמו״כ כתבו הנביאים ישעיה ועובדיה. וזהו נמי דתקינו אז ברכת בונה ירושלים ושישיב העבודה לדביר ביתו, שאין הכוונה שיבנה ירושלים מחורבנה (כמו שסבר החוקר ד״ר זליגמן בר) אלא שיחזיר העבודה אליה שוב להבימ״ק שהירסו אותה היוונים. ולאלו המתלבטים בימיהם תיקנו ג״כ ברכת סלח לנו, לאלו שראו בעצמם כאנוסים כשהלכו אחרי דרכי היוונים והמתיוונים. ורק לאחמ״כ כשכבר תיקנו נוסח התפילה כתבו מגילת תענית, ואפשר לפרשה עפ״י נוסח התפילה.להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:א). מרש״י משמע דהא דחילק עולא דאי משלה בהן האור אז אפילו אי ירדו יעלו, היא דהא דאם ירדו לא יעלו היא רק אם רק נעשה לחמו של ״מזבח״, אבל אי משלה בהן האור אז נעשו לחמו של ״אש״ שהיא עוד יותר מזה. ולפי הדרך בהגרי״ז שהבאנו בשיעור לדף פ״ה דרק בזמן שהיא על המזבח אז לא תרד מחמת דאז יש לה תורת הקרבה משא״כ כשירד, אז כשמשל בה האור ממש יש עליה אז תורת הקרבה אף כשירד, ולהדרך שהתקדשה כשעלה על המזבח אבל רק כשלא ירד, אז כשמשלה האור נתקדש עוד יותר ואף כשירד. ודנו חכמי בריסק ג״כ לגבי ההגדרה של קדושת משלה בהן האור.ואע״ג דחז״ל לא סלדו כמו הרמב״ם מלהגשים הא-ל, אבל אפ״ה סלדו מזה כשהיא בדרך בזיון וכגון בזה שהא-ל ״אוכל״ הקרבן . ולכן מעניין דאכן קבעו בתוך ההלכה הרעיון דנעשה לחמו של מזבח/אש (בעבור הא-ל).ב). המשנה למלך בהל׳ פסה״מ (פ״ג) הסתפק אי כשמשלו בהן האור מהני להג׳ פסולין דלר׳ יהודה אף אם עלו תרדו, אי אז לא תרד. ורעק״א בהגליון שם דהרמב״ם פסק כר׳ חנינא מסורא דאף באלו שאינם בני הקטרה מהני משילת האור, א״כ כ״ש באלו הג׳ פסולין. אבל י״ל דהא ברובע ונרבע לא מהני משילת האור לכו״ע כיון שנפסלו לגמרי וגרע טפי מדברים שאינם בני הקטרה בכלל, וכמו״כ אפשר דהפסולין דר׳ יהודה גרעי טפי. והמשנה למלך הביא התוס׳ בדף ק״כ דס״ל דאי שחט קדשי קדשים בדרום מהני להו משלה בהן האור להא דאם עלו לא ירדו אבל אם ירדו לא יעלו, ואפשר דכמו״כ היא לגבי הפסולין דר׳ יהודה.ג). דרכן של חז״ל לתרץ הרבה סתירות בהפסוק היא לקיים שתיהן. וכמו״כ היא בסוגייתן לגבי הסתירות בין הפסוקים אי מקריבין רק הדם והבשר או כולה, וסברי חכמים דהעיקר היא הפסוק בספר ויקרא דמקריבין את כולה והפסוק בספר דברים שמקריבין רק הבשר והדם היא רק לגבי העיכולי של הגידין ועצמות שלא יחזירם, ורבי פי׳ דספר דברים בזה היא העיקר דאי פירש החלקים שאינם הבשר והדם אז מקריבין רק הבשר והדם ואי לא מקריבין את כולה כבספר ויקרא.וי״ל דהחילוק ביניהם היא דספר ויקרא הדגיש ההכנעה של האדם להקב״ה ומוקד וסמל הקרבנות בה היא העולה דכולה כליל והכל ממנה היא מתנה להקב״ה, ולכן אפילו אי פירשו לא ירדו כיון דהכל היא לה׳ ממנה. משא״כ בספר דברים המוקד של הקרבן היא האכילה ושמחה לפני ה׳, ולכן דגשה רק הבשר והדם שבה. וחז״ל אמצו לחבר שני הגישות יחד בהקרבת הקרבן.ד). חכמי בריסק הסבירו דאין להטלפים והקרנים דין הקטרה בפנ״ע אף כשמחוברין, אלא דכשמחוברין להבשר יש בהן קיום הקטרה בתורת חלק מן הבשר, ולכן קבע הש״ס להלן ק״ח ע״ב דמצטרפות לשיעור לחייבו אי שוחט קדשים בחוץ.ה). רש״י פי׳ דהמשנה היא אליבא דרבי דאי פירשו הקרנים והטלפים לא יעלו, אע״ג דהברייתא מיירי דאי פירשו אפילו הן בראש המזבח ירדו. דלהת״ק אפילו אי פירשו בבית המטבחים יעלו. וביארו השיטמ״ק בשם הרבינו פרץ והקדשי דוד דה״ה בהמשנה דאם פירשו בראש המזבח ירדו ואגב דקאמר דאם מחוברין יעלו קאמר דאם פירשו לא יעלו. אבל הר״י בתוס׳ סבר דלכו״ע אין מעלה אותן אי פירשו בבית המטבחיים ואפילו להת״ק, ואכן אתיא המשנה אף כהת״ק, ורק הברייתא דאפילו בראש המזבח ירדו אי פירשו אתיא כרבי.ו). תוס׳ ביאר דהמימרא של ר׳ זירא נאמרה על הברייתא דסבר דאי פירשו אז אפילו הן בראש המזבח ירדו, ואמר דזהו רק אי פירשו כלפי מטה.ז). הרמב״ם בפירוש המשניות פי׳ ד״פקעו״ מע״ג המזבח היינו כניצוצות שניתזין מע״ג האש למרחוק.ח). כדאמרנו בשיעור לדף מ״ו כיון דלא חזו חז״ל בענין הקדושה דהיא דבר ממשית אלא נומולוגית, לכן קבעו דאין מועליןבדבר שנעשית מצותן, כיון שמעילה היא רק כשמשנה יעודה של הדבר.ט). תוס׳ הקשה דהא פסק המשנה דכשפקעו מע״ג המזבח לא יחזיר וא״כ למה פס עולא דאי משלה בהן האור אם ירדו יעלו והא הוי כפקע? ותי׳ דפקעו היינו אי נתעכלו קצת ואז אינו מחזיר דנעשית מצותו, משא״כ כשמשלה בהן האור ולא נתעכלו אז אם ירדו יעלו. או דרש״י פי׳ דהא דלא יחזיר אי פקעו היינו דאין צריך להחזיר, וזהו נמי כשמשלה בהן האור אי ירדו רשאי להעלותה שוב אבל אן אינו מחוייב. או דאי פקע בעצמו אינו מחזיר, משא״כ כשהוריד בידים כשכבר משלה בהון האור צריך להעלותה שוב. י). רש״י פי׳ דר׳ יוחנן מודה להדרשה של רב דמחלקין הלילה לתרומת הדשן שמחשב כעיכול לאחר חצות, אבל תוס׳ הביא עוד פי׳ דחלק ר׳ יוחנן על הדרשה דרב וכל הלילה כשר נחשב לתרומת הדשן.י״א). תוס׳ הביא מהריב״א דלא גרס חולשא ״דכה״ג״ מקדימים התרומת הדשן כיון דסבר שעבודת תרומת הדשן ביוה״כ לא נעשה ע״י הכה״ג, דהפייטן קבע דהיו מפייסין על התרומת הדשן אף ביוה״כ. אבל הבעל המאור ביומא דף כ״ו ע״ב חלק אהפייטנים וסבר דעבודת תרומת הדשן ביוה״כ נעשה ע״י הכה״ג כיון דהיא מעבודת היום, והפייס עליה היתה רק על שאר ימות השנה. והרמב״ן במלחמות ה׳ הגין על הפייטנים והביא דאף בהתלמוד נזכר שהיו מפייסין עליה ביוה״כ כיון דהיא מקודם חצות הלילה לא נחשב כעבודת היום שכשר רק בכה״ג, וא״א שיטעו כל הקדמונים בזה.להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:ידוע דלא הוזכרה הלכות חנוכה בהמשנה (ועיין בשיעור לסנהדרין דף ו׳). והאמרי שמאי מר׳ שמאי גינזבורג (המשמש אצל האמרי אמת מגור) העיר עוד דאפילו בזוה״ק לא הוזכרה חנוכה כי אם פעם אחת. וביאר ד״ר משה בנוביץ דאפילו הברייתא על חנוכה בשבת דף כ״א ע״ב היא רק ברייתא בבלית. וביאר הרב ד״ר גבריאל ווסרמן עפי״ז בהרצעה במכון כרם דבדרך כלל הפיוטים מבוססים על מדרשי חז״ל להרחיב את הסיפורים. אבל בחנוכה לא מצאו מקורות בחז״ל, והוצרכו הפייטנים לסמוך על מקורות שאינם מחז״ל כגון ספר המקבים.ובשנת 1891 עלה פולמוס כשחז״ס (חיים זליג סלונימסקי) בעיתון הצפירה פירסם מאמר שפיקפק בההיסטוריה של נס פח השמן, שלא הוזכרה בהמקורות בימי בית שני והוזכר בהן רק הנס של נצחון המלחמה אשר מחמת זה קבעו חנוכה (אשר כבר העירו האמרי שפר והחמדת הימים בזה) ולא הוזכרה הנס כי אם בהבבלי לאחריה. ודייק דגם הרמב״ם לא האמין בזה כיון שהשמיט התיבות של ״נעשה בו נס״ שנזכרה בהברייתא בשבת וכדרכו הכללית למעט בנס שהיא חוץ לדרך הטבע. והרבה יצאו נגדו מחמת זה וכמו ר׳ יעקב ליפשיץ פלמס נגדו, ואפילו עיתונות הגוים יצאו נגד זה.אבל י״ל בזה דהנה הקדושת לוי (שהיה ג״כ ת״ח מופלג ולמדן) בקדושה ראשונה לחנוכה הביא דדן הטו״ז באו״ח סימן תרפ״ב ס״ק ה׳ במה שדן הלבוש אי אמרינן בימים ההם ״ו״בזמן הזה (אשר פשטות כוונת ״בזמן הזה״ היא על התאריך הלז שאז אירע הנס אז), וביאר דבכתבי האר״י דכל הנסים שנתגלו בימים הקדמונים מתעוררין ומתגלין משוב בכל שנה ושנה, וזהו נמי הענין בהא דאמרינן בפסח ושבועות ״זמן״ חירותינו ו״זמן״ מתן תורתינו דההארה הלז מתגלה משוב באותו החג. ולכן לא קבעו הנביאים וחז״ל יו״ט על הנסים במלחמת סיסרא או סנחריב, כיון דראו דאין ההארה הלז יורד משוב בכל שנה. ולכן קבעו החג של חנוכה רק ״לשנה האחרת״ כשראו שמתגלה שוב ההארה הלז בכל שנה ושנה. והיינו דקבעו החג בישראל כיון דראו בזה דיש לה שייכות ומשמעות לישראל בכל שנה ושנה, ואינה מקושר רק להאירוע ההיסטורית. וכעי״ז כתב הרמח״ל בדרך ה׳ (ח״ד פ״ח אות ג׳) והעבודת ישראל והשפת אמת האריכו ג״כ בזה.וזהו דאסר הרמ״א באו״ח סימן תס״ח להקיז דם בשום ערב יו״ט, וביאר המ״א כיון דבעת במתן תורה יצא שד ששמו טבוח אי לא היו מקבלין התורה וסכנה להקיז דם אז, ומשו״ה אסרו ג״כ בכל ערב יו״ט ולא רק בשבועות. וביאר המחצית השקל דהיא מפני הענין הלז דבכל שנה ושנה מתעורר שוב האירוע של היו״ט, ואינה רק אירוע היסטורית. וזהו נמי בהא דבפסח חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, דצריך לעורר בעצמו את הענין של החג שאינה רק כסיפור דברי היסטוריה בעלמא, והאריך היסוד ושורש העבודה (שער ד׳ פ״ו) דזהו בכל ענין הודאה שקבעו חז״ל על אירועי היסטוריה. וכמו״כ מצינו דכל הסיפורים בהתורה וכדומה בעם ישראל המה כזה דמכניסין אותן לתוך חווייתן על העולם אף בזמן הזה. וההִיסטוֹרִיוֹן ד״ר יוסף חיים ירושלמי בספרו זכור האריך בענין ההיסטוגרופיה של יהדות, דהיהדות היה הראשונה שהעניקה משמעות לההיסטוריה לכל אורך החיים קיומם.להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:א). מהא דפירש״י בדף פ״ב דאין הציץ מרצה על הפסולין דהיינו דארצויי לא מרצה, משמע דסבר דהא דאם עלה לא ירד היא מפני דנעשה לחמו של המזבח ולא נתכשר בעצם. אבל אפשר דכוונתו היא רק כעין מה דפסק הש״ס בריש מכילתין דאי הקריב הקרבן שלא לשמה כשר אבל לא עלו לבעלים לשם חובה, והיינו דאכן נתכשר בעצם רק דלא הורצה לו.ב). הגרי״ז דן אי הא דכשם שאם עלה לא ירד כך אם ירד לא יעלה, היא מפני דכשהיא על המזבח יש לה תורת הקרבה וכשירד פקע תורת הקרבה מיניה, או דעדיין יש לה הקידוש של המזבח אלא במהות הקידוש היא דכשאם ירד לא יעלה שוב. ונפק״מ להחקירה מהמקדש דוד (סימן ג׳) שהבאנו בשיעור לדף פ״ד דהא דאם עלה לא ירד היא רק אי עלה מדעת, וכשעלה מדעת וירד ועלה שוב שלא מדעת, אז אי פקע הקידוש מיניה צריכה שוב קידוש מדעת, אבל אי לא פקע קידוש זו מיניה אז הא למעשה היא עכשיו על המזבח שוב.ואי הא דלא תרד היא רק משום לחמו של המזבח ולא נתקדש אז מסתבר שפקע קידושו מיניה לגמרי לגבי זה שתיקרב, דלעולם לא נתקדש יותר מזה דלא תרד משום כבוד המזבח.ג). תוס׳ ביאר דר׳ יוחנן מודה דבלן ויוצא וטמא לא אמרינן הסברא דלא תהא פחותה שוחט בחוץ משוחט בפנים, דדוקא בפסולי שחיטה ס״ל הכי. וכמו״כ ס״ל דדוקא בקרבנות שראויים מתחילה בכלל אז אמרינן הסברא דלא תהא פחותה חוץ מבפנים.ד). תוס׳ ביאר דתי׳ הש״ס דלא מצינו שחיטת עוף בפנים והוי כהרג אותה ע״י שהתיז ראשו ולא דמי לשחיטת לילה. ולכן ס״ל להש״ס לעיל בדף ס״ט דהשוחט עוף חולין בפנים אינו מוציא מידי נבילה, דלא שייך שם שחיטה לעוף.ה). כדהבאנו בשיעור לדף פ״ד חלק הרמב״ם בהל׳ פסה״מ (פ״ג) ארש״י וסבר דאפילו בכשרין אמרינן אם עלו לא ירדו. והגרי״ז חידש דבבשר קדשים קלים קודם זריקה יודה רש״י דאם עלו לא ירדו, כיון דבזה חזינן הזריקה לאחריו כהמשך ההקטרה של הקרבת הקרבן הקודם (ועיין בשיעור לדף פ״ג).ובזה ביארו הכסף משנה שם (הי״ב), וכן משמע ברש״י במעילה דף ז׳, דהא דאמר עולא דאם עלו האימורי קדשים קלים לפני זריקת הדם לא ירדו אתי למימר דלא תרד כשאח״כ קיים הזריקה. וביאר הגר״ח דההעלאה על המזבח הוי כתחילת הקרבה ויש לה להזריקה המשך לההקרבה.ואכן קשה להרמב״ם דמאי קא קשיא ליה להש״ס דמאי קמ״ל סיפא דאתאן לכשירה דאם עלתה לא תרד, דהא החידוש היא דגם בכשרים אם עלתה לא תרד.ו). בהגירסא שלפנינו לא מצינו מחלוקת בהפשט וניתוח בראש המזבח. השיטמ״ק (אות ו׳) גרס רב כאן דפפא ורב שימא (והדיקדוקי סופרים הגיה את זה ל״שימי״) בר אשי פליגי בזה אי המזבח דמי לשלחן דכבר מביאין הקרבן אליה כשמוכן לגמרי או דדמי לבית מטבחיא דהיא ג״כ משום הכנת הקרבן בהפשט ונתוח. וכן משמע דגרס הראב״ד (תו״כ פרשתא דנדבה פ״ה ה״ז). ולכאורה מחלקותן היא בראש המזבח בכלל אבל לא במקום המערכה.והעולת שלמה והחמדת דניאל סברי דמאן דאסר היא רק איסור דרבנן, אבל בפי׳ המיוחס להר״ש על התו״כ (שם נדבה פ״ה ה״ז) סבר דלמאן דאסר הוי איסורא דאורייתא.ז). הגרי״ז ביאר דהא דאי היה לה שעת הכושר יש לה הפשט וניתוח אינה מדין הפשט וניתוח של התורה, אלא מפני דכיון דכבר חלה עליה דין הפשט וניתוח כשהיה כשר כבר זכו בהן הכהנים, ולכן מפשיטין את עורה דוקא כדי ליתנם להכהנים. וכן משמע מלשון ר׳ אלעזר בר׳ שמעון דאמר בזה ״ועורה לכהנים״, דרק משום הא מפשיטין אותה דכבר זכו בה הכהנים.ח). החוק נתן ביאר דהא דמדיחין הקרביים הפסולין משום בזיון קדשים ולא שורפים אותן מיד היא משום דבעי עיבור צורה כיון דאין פסולן בגופן.וי״ל דההוו״א של הש״ס דמדיחין אותן מחמת דאי ימצא הכהן אותה ויסיק ה׳ תהא מודחת, היא מפני דהבאנו בשיעור לדף פ״ג דחזו חז״ל בזה דאם עלה לא ירד דסיבב הקב״ה את זה ולכן לא תרד, ולכן ג״כ סברי דאפשר דידיחנה מקודם מהאי טעמא דדילמא יסבב ה׳ ככה שתעלה. ט). כדהבאנו בשיעור לדף ל״ה-ל״ו סבר התוס׳ לעיל בדף ל״ה ע״ב דר״ע הכשיר כל מומין כמו דוקין שבעין, חוץ ממחוסר אבר, וכן סבר הראב״ד בפירושו לתו״כ. או דשאר מומין בעוף פסולין מדרבן בעוף, ורק מום שאינו ניכר הכשיר. והקשו הקרן אורה והשפת אמת דאי כשר מדאורייתא ורק פסול מדרבנן למה רשאי להורידה? ותוס׳ כאן פי׳ דבניב שפתים לא הכשיר ר״ע כיון דאינו שייך בעוף.י). כדהבאנו בשיעור לדף ל״ה-ל״ו ביאר הגרי״ז בהמכתבים דאע״ג דהמקדיש נקיבה לעולה חלה עליה קדושת הגוף, אפ״ה לא חלה עליה קדושת הקרבה ולכן מודה ר״ע דתרד.י״א). תוס׳ ביאר דהא דדרש בחולין דף כ״ג למעט נרבע בעופות, היינו לאחר דאסיק בסוגייתן דפסול.י״ב). הגרא״י ביאר דספק הש״ס בפסול נרבע בעוף היתה בגדר נרבע אי היא משם ״נרבע״ ואז שייך רק אי שייך בה ״רבוע״, או משום דנעבדה בה עבירה ואז שייך פסול נרבע בה בכל אופן.להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:כדאמרנו בשיעור לדף פ״ג קיימת הגישה בהא דאם עלה לא תרד מפני דנעשה לחמו של מזבח ואינו מן הנימוס להסירו כשכבר הוגש אע״ג דלא הוכשר. אבל קיימת ג״כ הגישות בהא דהמזבח מקדש דהיא ממש מקדשת ומכשיר את מה שבא עליה. והיא או מפני דכיון דכבר התחיל התהליך של ההקרבה שאז צריכין להמשיך בה (כעין אין מעבירין על המצות) מדכתיב היא העולה על מוקדה, או מכיון דנגע הדבר בהמזבח מקדשת אותה המזבח ונדבק קדושתה של המזבח בהדבר (וכמו להיפך בטומאה) מדכתיב כל הנוגע במזבח יקדש. ולפי״ז אכן קשה קושיית השפת אמת אהלשון של ״כשם״ שאם עלו לא ירדו כך אם ירדו לא יעלו, כיון דאי אכן עלו להמזבח נתקדשו ואינם כמדריגתן הקודמת של הפסול שיחול עליה הלשון ״כשם״.ולפי הגישה זו דנתקדש לגמרי קשה דאין לחלק בין מנחות לשארי קרבנות, דהא ג״כ נתקדש כמו כל שאר קרבן, משא״כ להגישות שצריכין להמשיך התהליך או דנעשה לחמו ניחא, דרק בדבר ששייך ממש להאש י״ל סברא זו. (וכמו״כ להגישה דאין מורידין אותו מחמת דנעשה לחמו או דצריכין להמשיך התהליך, ניחא דגם העצמות אין מורידין אי עלו, דכבר נעשה לחמם והתחיל התהליך.) והיא דבכל קרבן קיימת בין הא דמביא את עצמו לפני הקב״ה וגם מביא מתנה ממש, משא״כ בהבאת מנחה מביא רק את עצמו לפני הקב״ה אשר לכן א״א להביאה בשיתוף כמו שאר קרבן. ולכן י״ל דלהגישות דאין מורידין אותן מחמת דנעשו לחמו של מזבח או משום שהתחיל התהליך של ההקרבה, אז אינו נוגע למנחה שאינו יכול להיעשות ״לחמה״ או להיחשב כ״תהליך״ ממש, כיון דאינו נחשב כהבאת מתנה ממש.ולעיל בדף מ״ג ע״ב מצינו דאכן תמה הש״ס אזה דהמזבח אינו כמקוה טהרה לטומאה כמו ״להכשיר״ פסול, וכדהבאנו שם בשיעור לדף מ״ג ביארו הגרי״ז והחזו״א שם דהטומאה שם היא רק טומאה שהיא רק משום חיבת הקודש אבל לא טומאה ממשית. (אבל כדאמרנו שמה כבר סברי חז״ל דכל ענין הטומאה אינה אלא כנומולוגית ואינה דבר ממשית.) ועפי״ז הקשה האבני נזר (או״ח סימן תק״ב אות ג׳-ד׳) דלמה לא הדליקו בחנוכה בשמן טמא, דהא כמו דהמזבח יכול להפקיע הטומאה וכהסוגיא בדף מ״ג, כמו״כ יכול המנורה להפקיע טומאת השמן (וכעי״ז מצינו דסבר הגרי״ז דהנרות נעשו כדשן המזבח לאחר הדלקתן)? ותי׳ דלא הוצרכה להנס אלא ברגע ההדלקה, דלא נטהר הדבר רק כשכבר משלה בה האור כמו בהמזבח. ובזה ביאר דלכן אי כבתה אין זקוק לה, כיון דכל ענין הנס היתה רק בשעת ההדלקה, דלאחמ״כ כבר משלה בה האור ואפילו שמן טמא נעשה טהור. אבל כמה אחרונים פיקפקו אי יכולין להשוות המנורה להמזבח בזה, ואכן להגרי״ז הנ״ל אפילו המזבח אינו מטהר טומאה ממשית. וידוע דהפנ״י בשבת דף כ״א ע״ב הקשה דטומאה הותרה בציבור ולמה הוצרכו לשמן טהור בחנוכה? ותי׳ דמפני חיבתן של ישראל עשה הקב״ה נס כזה שתיעשה בטהרה, וכמו״כ תי׳ החכם צבי (סימן פ״ז). ולכן קיימת במצות חנוכה מהדרין מן המהדרין, כיון דכל הנס נעשה רק מפני חיבתן של ישראל בהידור מצוה. והפנ״י שם צידד דאפשר דבהדלקת המנורה לא שייך טומאה הותרה כמו בקרבנות על המזבח, ודלא כהאבני נזר, וכן משמע במנחות דף פ״ו דהמנורה אינה כהמזבח יון דאינה לאכילה כמותה.ובזה דלא סברי חז״ל דהטומאה היא דבר ממשי, לכן לא נקטי כ״כ בהגישה דהמזבח מקדש ממש הדבר, וכהביטוי של המשנה דהמזבח מקדש רק ״הראוי לו״ ולא כל דבר. וכדהבאנו בשיער לדף נ״ד אכן פי׳ התרגום והרשב״ם עה״ת דהכוונה בהכתוב היא דהאדם צריך להתקדש מקודם ולא דהחפצא יתקדש ע״י המזבח. וכדאמרנו שמה לכן השאירו הרעיון דמתדבקת הדבר בהאדם רק בטומאה אבל לא בטומאה (ועכ״כ דפירשו מה דבחן חגי הנביא את הכהנים בכ״ד בכסליו, ד״יקדש״ היינו ״יטמא״). ולכן סברי דהכלי שרת מקדשין רק מדעת, דכל הרעיון היא רק בשכלו של האדם, ועכ״כ דהשפת אמת אכן סבר דהא דאם אלה לא ירד היא רק אי עלה מדעת. והמלבי״ם פי׳ דהא דהשאירו חז״ל את הרעיון הלז רק בטומאה ולא בקדושה היא מפני דסברי חז״ל דקדושה היא רק אם תיבלע הרעיון בלבו ובנפשו הפנימית כיון דהיא ענין נפשי, משא״כ טומאה יכולה להיתדבק מבחוץ דאינו כ״כ ענין פנימי כמו קדושה.להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:א). כדאמרנו בשיעור לדף פ״ג התחיל התנא את פירקן מהמימרא הקדמה דהמזבח מקדש את הראוי לו, ואח״כ פירטה דאלו אם עלו לא ירדו דזהו הענין בהא דהמזבח מקדש את הראוי לו. וי״ל דחז״ל שינו וחידשו ופירשו ההלכה הקדומה דהא דהמזבח מקדש את הראוי לו היינו אע״ג דנפסל (וכעין המחלוקת בדרך אוקימתא שזכרנו בשיעור לסנהדרין דף פ״ג-פ״ד), דאפשר דההלכה הקדומה לא הכשיר כי אם מה שנעשה בהכשר. ומצינו דאכן הרמב״ם סבר דהדין של אם עלו לא ירדו היא אפילו בכשרים דאם עלו כבר לא ירדו בשו״א. וכמו״כ יש לדייק ברש״י דאע״ג דלא ס״ל כהרמב״ם דקיימת הדין אף בכשרים, אפ״ה פי׳ בהא דהמזבח מקדש דמקדש ״אפילו״ פסולין.ב). תוס׳ פי׳ דהתנא תני ושייר עוד פסולין שאם עלו לא ירדו שהוזכרה בהברייתא, ולא הוזכרה אותם כיון דאפשר למילף אותן מק״ו מהדינים שהוזכרו. והוכיח מזה דאפילו במקום שנקט התנא לשון ״אלו״ אפ״ה אפשר דתני ושייר, וכמו״כ כתב התוס׳ ביבמות דף פ״ד.ג). החפץ חיים בזבח תודה ביאר דהפסול אי נשחט בלילה מיירי דזרקו את דמה, דאל״כ הא פסולו היא משום נשפך שהוזכרה לאחמ״כ.ותוס׳ בנדה דף מ׳ ע״ב ביאר דלר׳ יהודה אפילו אי נתקבל דמה בכלי שרת ונשפך דמה מן הכלי אל הרצפה, אפ״ה אם עלתה תרד, דומיא דהפסול באם יצא לחוץ דמיירי דוקא באי נתקבל דאל״כ הא הוי כנשפך.ד). ר׳ יהודה מודה ג״כ בפסחים דף כ״ד דדוקא קדשים שפסולן בקודש המה בשריפה, וכמו״כ להרמב״ם שהבאנו בשיעור לדף ס״ט-ע׳ דמליקת העוף מוציא מטריפה אינו משום עלה לא תרד יודה ר׳ יהודה ג״כ בה, ואלא לגבי הדין שאם עלתה לא תרד סבר דאין הכלל והסוג של כל פסולו בקודש נוגע.וכדהבאנו בשיעור לדף ס״ח פירש״י דפסולו בקודש היינו משבאתה להעזרה. והקשה התוס׳ לעיל בדף ס״ח ע״ב על רש״י דהא שייך שירבע משבאתה לעזרה ואפ״ה אינו נחשב כפסולו בקודש? ותי׳ הגרי״ז דכוונתו של רש״י היא דהפסול היא פסול ששייך רק כשהבהמה כבר בעזרה, ולא שאירע הפסול שמה. ותוס׳ דפסולו בקודש מיירי דוקא דהפסול בהן אירע לאחר שחיטתן וכשכבר נתקדשו בכלי, או דהפסול שיש בה יש לה הכשר במקום אחר (והאריך בזה התוס׳ הרא״ש בנדה דף נ״א). והקשו המקדש דוד (סימן ד׳) חזו״א (סימן י״ט) על תוס׳ דהא שייך לאחר שחיטה כשמפרכסת רובע ונרבע? ותי׳ דהכוונה היא דהפסול שייך בה רק לאחר שנחשחטה, וכעין מה שתי׳ הגרי״ז על פירושו של רש״י.וכעי״ז סבר ר׳ יהודה דהא דאם עלה לא ירד היא רק אי יש לה הכשר במקום אחר, כיון דדגש עבודת פעולת הקרבן ואי כשר הפעולה במקום אחר אז לא תרד, משא״כ ר״ש דגש קדושת הקרבן ואי פסולו בקודש דיש לה כבר קדושה אז לא תרד. והיא דבכל דין צריכין לחלק בין קדושת הדבר ובין דיני הדבר שאינם לעולם מקושרין זה עם זה. כגון בהא דהלכות קדושת ס״ת שהיא משום החפצא, שאינם תלויים ממש בדיני קריאת ס״ת בסדר קריאתה. וכמו״כ היא בהקרבת הקרבן דקיימת קדושת הקרבן ודיני עבודתה בה. וזהו דהקשה הקרן אורה בריש מכילתין דאי חישב בה שלא לשמה לא נפסל הקרבן רק שלא עלו לבעליו לשם חובה, והא מצות צריכות כוונה ויפסל? ותי׳ אבן האזל דאינם שייכים זה לזה דהכוונה היא רק לגבי מעשה הקרבתה אבל לא על חפצת קדושת הקרבן. וזהו דר׳ יהודה סבר דרק אי קיימת עדיין דין הקרבת הקרבן במקום אחר ואז לא ירדו, דהיא בתוך מעשה הקרבת הקרבן. משא״כ ר״ש דגש חפצת הקדושה בה ואי קדוש אז לא תרד.ה). כדהבאנו בשיעור לדף נ״ח סבר התוס׳ דמדאורייתא יכולין לשחוט העולה על המזבח וגזרו רבנן שלא ישחוט על המזבח שמא תרביץ גללים.ו). הקרן אורה ביאר דלא נקט ר״ש בהברייתא הפסול של בעל מום דס״ל כרבו ר״ע דאכן אם עלה לא ירד, וכן היא להדיא בהתוספתא (פ״ט ה״ב).ז). הטהרת הקודש פי׳ דלא הקשה הש״ס מה דרש ר׳ יהודה מהריבוי של ר״ש, דבוודאי יש לו איזה ריבוי מזה. אבל י״ל דלא מצינו כזה מעולם בהירושלמי שידון מה דרש האידך מהדרשה של בר פלוגתיה. ורק הבבלי עסקה בזה, והיא רק במקום שהיתה יכולה לחדש דרשה להאידך ממה שדרש בר פלוגתיה.ח). תוס׳ הקשה דלמה הוקש ר׳ יהודה לן בדם כשר מלן באימורין שכשר שנלמד מלן בבשר שכשר, ולא יליף מיד דם מבשר? ותי׳ דכיון דעבודת הדם בהקרבן חמיר היא (וכדהראכנו בהמבוא לסדר קדשים ובשיעור לדף מ׳), לכן אינו נלמד מבשר ורק מאימורין.והגר״ח בהל׳ פסה״מ סבר דלהרמב״ם אף ר׳ יהודה מודה דאי יצא הדם ועלה הדם לא תרד, ורק האימורין אם עלה תרד אי יצא דמה, והיא ג״כ מהא דהדם מייצגת את כל הקרבן וחשובה יותר.להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

תקציר השיעור:צריכין להיות מודעים ג״כ דההבנה בהלכות האלו שציטטם המשנה מההלכה הקדומה היא רק ע״י עיון בהמקורות של תו״כ וכדומה שעליה נבנית ההלכה. ובכתבי החפץ חיים (שהודפס ע״י בנו ר׳ אריה לייב) הביא דסדר הלימוד של החפץ חיים היתה לחזור אל מקור הדין שממנה נבע הדין: מהפסוק בהתורה ואח״כ בהמכילתה והמדרשים והתרגום, ורק לאחמ״כ למד הבבלי והירושלמי עליה. וכן נהג בכל חיבוריו, ובמיוחד כשחיבר המשנ״ב. וי״ל דזהו שכתב הרמב״ם בהל׳ תלמוד תורה (פ״א הי״א) דזהו הגדרתה של לימוד התלמוד, לחזור להמקורות, דזהו השילוש שצריך אדם לשלש לימודו. והיינו ודכתב דשליש בתלמוד היא שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו בהתפתחות ההלכה, שזהו בשני השלישים של מקרא ומשנה.ולפי המקורות בחז״ל י״ל דהא דהמזבח מקדש את הראוי לו עומד בבסיסו על ג׳ יסודות נפרדים, אשר אליביהן יש להסביר כמה דינים נפרדים בהא דאם עלו לא ירדו אע״ג דאינה מתאמת עם הבסיס האחרת בזה. ועפי״ז יש להסביר כמה רבדים במחלוקת התנאים בזה באיזה בסיס היא העיקרית בזה, אשר לפיה מסבירים הבסיס האידך.הבסיס הראשון להא דהמזבח מקדש היא משום דכשעלה על המזבח נעשה לחמו של מזבח. והיינו דהיא כביכול דאש המזבח צריך לסעוד, ואי כבר התחיל לסעוד על הקרבן הפסול אין להורידה. והיא כמו עבד שהצריך להכין סעודה הוגנת להאדון, אשר אע״פ שלא הכינו כצורכה, אפ״ה אינה מן הנימוס ופגיעה בהכבוד של האדון להסירו כשכבר הגישו לפני האדון (חוץ אי היא מקולקל לגמרי, וכמו אלו הדברים שאם עלו על המזבח ירדו). והענין בזה היא דאין המזבח ״מכשיר ומקדש״ הפסול, אלא אע״ג דהיא פסול מתחילה אפ״ה א״א להסירו ולהורידו כשכבר העלה אותו כיון דהיא פגיעה בכבוד ה׳ דכבר שייך להמזבח. (וזהו כעין מה שהבאנו במבוא לסדר קדשים חט״ז מידידי הג״ר שי ווזנר, דלאחר שכבר נעשה המעשה, קיימת אינטרס אחרת שצריכין להתמודד אתה, אשר לכן קיימת החילוק בין לכתחילה מקודם, ובדיעבד כשכבר נעשה. ובנידון דידן י״ל עוד יותר דבדיעבד הוי כמצוה, דחזינן דנחשב להלן דנחשב כדבר המתקבל בפנים.) ועוד יותר דכיון דעבודת הקרבנות היא מאז ומקדם מקודם שצותה התורה עליהם בפרטי דיניה בפסוליה וכו׳, לכן אע״ג דאכן פסולה היא עפ״י הדינים הפרטים שבה, אפ״ה עדיין קיימת בה המושג של הקרבן הכללי כמו מאז ומקדם שנקטרת אע״פ שאין בה פרטי דיניה המדוייקים. וג״כ דכיון האש על המזבח היא המטרה של הקרבן דמייצגת השכינה, לכן כיון דהגיע אל האש כבר נעשה חלקו של המזבח שאין להסירו.וכן משמע מהגרי״ז דביאר דלהלן משמע דלחמה של מזבח היא רק אי משלה בו האור, וכוונת רש״י במשנתן דהיא לחמו של מזבח היא דהגדרת לחמו של המזבח היא דמהני להקרבת ״לחמו״ אבל לא להקרבת ״הקרבן״, וכמו״כ ביאר הגר״ח בהל׳ פסהמ״ק. והיינו, דאין לה הכשר אלא דין הקטרה חדשה. ונפק״מ למה שדן המשנה למלך בהל׳ שבת (פי״א) בחלבים פסולים אם עלו לא ירדו, אי נחשבים כחלבי שבת הקרבין בשבת. דאי היא כדין הקטרה חדשה שלא הכשיר את הקרבן, אז איננה כהמשך הקטרה הראשונה של הקרבן ואינה נחשבת כחלבי שבת. והביא מר׳ חיים אלפנדרי שהתיר להקטירן בשבת. אבל תוס׳ לעיל בדף ל״ו סבר דכיון דעלה על המזבח הוי כהקטרת האימורין שמתיר הבשר באכילה, והיינו דעדיין נחשב כטימורים הקודמין כיון דנתכשרו ע״י העלאתן להמזבח. אבל י״ל דאפילו אי אינה מכשיר הקרבן אפ״ה כיון דנעשה לחמו של מזבח, ואף בפסול, עדיין נחשב כהמשך מהחלבים הקודמים ויכול להכשיר הבשר באכילה ולהכשיר הקטרתן בשבת. וזהו דאיתא תוספתא במכילתין (פ״ט ה״ח) דאי עלו כשכבר הורד לא יעלו שוב. ור׳ דוד פיאלקוב העיר דהרמב״ם בהל׳ פסהמ״ק (פ״ג ה״ח) לא גרס דין זה. ור׳ שאול ליברמן בספרו תוס׳ הראשונים (עמ׳ 210) ביאר דהמזבח אינו מכשיר הפסולין להכשרן, ולכן אי ירדו לא יעלו שוב דכבר נפקע ממנו הלחמו של המזבח, והכשרו הראשונה לעולם לא חזר אליה. וי״ל ג״כ בזה דסברי חז״ל דהא דנעשה לחמו של המזבח היא משום דסיבב הקב״ה ככה כדי לתקן הדבר (והיא כעין מה דכתב הבני יששכר לגבי ביטול ברוב, דסיבב הקב״ה את זה כדי לתקן האיסור ולכן יש לאכול אותה), אבל אי כבר ירד עוד הפעם הא חזינן דסיבב הקב״ה שלא תשאיר על המזבח.(וי״ל בבסיס הלז דחזינן מזה דחז״ל שינו את המובן של ״קרבני לחמי״ בהתורה (במדבר כ״ח ב׳), שהיא לחמו של מזבח ולא לחמו של הקב״ה כביכול, ועיין במבוא לסדר קדשים ח״ד. ולכן י״ל דכדחזינן פרטים בחז״ל בהדין של המזבח מקדש שאינם מתאימין בבסיס הלז, היא מפני דרצו להסתיר ההאנשה שבה דנעשה ״לחמה״.)והבסיס השני להדין של המזבח מקדש היא מדכתיב היא העולה המוקדה על המזבח. והיא מהא דאין מעבירים על המצות וצריכין להמשיך תהליכה של המצוה וההקרבה כשהוא כבר באמצעה. והבסיס השלישית להדין היא משום דכתיב כל הנוגע במזבח יקדש. והיא דהמזבח שהיא קדוש מקדש ומכשיר כל מה שנוגע בה. והחילוק ביניהם והיא דמצינו ד״קדושה״ היא או ע״י ציות להחוק כשמציית לציווי ה׳ (במדבר ט״ו מ׳), אשר עי״ז מתדמין במה דאפשר להקב״ה שהוא קדוש ומתבדלין מדברים אחרים (ויקרא כ׳ כ״ו). אבל מצינו ג״כ ד״קדושה״ מתכוננת ע״י פעולת המסלול של ההקרבה, או ע״י מגע עם חפץ קדוש שמעביר אליה הקדושה. וזהו דמצינו דסכין השחיטה מקדש הקרבן וקבלת הדם מקדש אותה אח״כ ג״כ. וביארו הגרי״ז והמקדש דוד דאע״ג דאינו כלי שרת עבודת ותהליך השחיטה מקדשה, וקידוש קבלת הדם אח״כ היא ע״י מגעה בכלי שרת. ולפי הגישה של היא העולה על מוקדה הוי קדושתה מחמת מסלול התהליך שהתחיל, משא״כ לפי הגישה דכל הנוגע במזבח יקדש היא משום דנוגע בהמזבח.וי״ל דר׳ יהושע סבר דיסוד קדושת המזבח אי עלו היא משום דנעשה לחמו של מזבח, ולכן רק אי שייך לאישים ולחמו של המזבח לא תרד. משא״כ ר״ג סבר שבסיס הדין היא משום התהליך שכבר התחיל או משום דנגע בה, ולכן הוסיף ג״כ דלא ירדו ג״כ מה שאינו נוגע לאישים.

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:א). כדהבאתי בשיעור לסנהדרין דף נ״ב ביאר המוהר״ן דענינה של א״י היא גשמיותה והבתים הממשיים שבה וכדומה. ודבר זה מרגישין בחוש כשזוכין לבקר בה, ומרגישין דענינה של מכילתין אינה לזבוח בענין ביהמ״ק של מעלה כדי להרגיש קרבת ה׳, אלא החווייה הלז היא בביהמ״ק של מטה ממש ששם היא מקומם האמיתית של עם ישראל בארצם.ב). רש״י ותוס׳ העירו דמשנתן היא סמל של התפתחות ההלכה בפירושה. והיינו דמתחילה נקבעה בהלכה קדומה ברבד הראשון של משנתן דמזבח מקדש את הראוי לה, והתייחסו אליה ר׳ יהושע ור״ג מחכמי יבנה לפרש מהו בדיוק ״את הראוי לו״. ואח״כ ברבד שלאחריה פירשו מה בין ר׳ יהושע ור״ג, ולאחריה ערכו בתוך המשנה שיטת ר״ש מחכמי אושא שהכריע בזה משיטת עצמו.והרב ד״ר הלל מאלי במאמר על הקדושה הפולחנית: בין המקרא וספרות חז״ל (סידרא כרך ל״ז שנת תשפ״ה), הביא (בהערה 67) מהרב ד״ר נפתלי משל דהביטוי ״מזבח מקדש את הראוי לו״, היא לכאורה תרגום מביטוי ארמית ״כל די חזי להנסקה למדבחה״ שהובא כבר ג׳ פעמים בספר צוואת לוי, שהיא מהספרים חיצונים העתיקים שבימי בית שני (ועיין בשיעור לדף כ׳), ונמצא דאכן הוי ההלכה דמזבח מקדש את הראוי לו הלכה קדומה מכבר, אשר חכמי יבנה ואושא נחלקו אח״כ לפרשה בדיוק.והביא תוס׳ דכמו״כ פירשו ר׳ ישמעאל ור״ע מחכמי יבנה בב״ב דף כ״ח ע״א ההלכה הקדומה של מהו בדיוק ״חזקה של שלש שנים״ בראיה על קנין שדה.והפסקי הרי״ד פי׳ דהא דדנה הש״ס מה בא ״ראוי לו״ למעוטי, היא אליבא דר״ג ור״ש שהוסיפו יותר מר׳ יהושע, וכן ביאר הקדשי דוד כוונתו של רש״י. ותוס׳ ביאר דהקשה הש״ס למה ליה למתני ״ראוי לו״ כיון דבמשנה שלאחריה כבר ביאר מה תרד אף אי עלה. ולכאורה קשה דהא זהו הביטוי המקורית של ההלכה הקדומה כנ״ל, אשר בל אופן איצטריך למיתני אותה? וי״ל דאע״ג דהצריכו למיתני אותה מחמת דזהו הביטוי של ההלכה הקדומה וכנ״ל, אבל כיון דדרך הש״ס לדון ולדרוש את המימרות הקדומות של התנאים במדרש הלכה, לכן דרשו אותה כדי לחדש ההלכה בזה של קמצין שלא קידשו בכלי.ג). החוקר הרב ד״ר דוד סבתו האריך בהדוקטורט שלו לנתח את גישת ר׳ יהושע לקדשים, כיון דאכן היה מהמשרתים בהמקדש.ד). החוקר הרב ד״ר נפתלי משל ביאר דעפ״י פשוטו של מקרא זורקין הדם של הקדשים לתוך האש, וחז״ל חידשו דזריקתה היא רק על קיר המזבח.ה). החפץ חיים בספרו זבח תודה ביאר דלר׳ יהושע הכתוב ״היא העולה על מוקדה״ היא תיאור של הקרבן שניתן על האש, והא דכתיב ״על המזבח״ לאחמ״כ היא רק ההלכה של המעשה והפעולה שצריכין להיעשות במה שהיא על המוקד, ולכן רק מה דחזי לאישים לא ירד. משא״כ ר״ג סבר דהא דכתיב לאחמ״כ ״על המזבח״ קאי ג״כ על תיאור מה שניתן עליה, ולא רק על הלכותיה.ורש״י פי׳ דהלימוד של ר׳ יהושע היא מהא דכתיב למוקד דמלמד בהווייתה יהא ולא ירד אף אי היא פסול (ואע״ג דפשטות הקרא קאי אדבר שנעשה בהכשר כהלכתה). וכמו״כ פי׳ המלבי״ם בפ׳ צו (אות ב׳) דעצם העלייתו על המזבח מקדשה. אבל תוס׳ והשיטמ״ק (אות י״ט) סברי דהלימוד של ר׳ יהושע סמיך אזאת תורת העולה.ו). הרמב״ם בפירוש המשניות ביאר דקמיצת המנחה והנחתה על המזבח היא במקום של הזריקה והקטרה של הקרבן בבע״ח (ועיין בשיעור לדף י״א).ז). המקדש דוד (סימן ד׳) הקשה דלר״ש אי קיבל דם בכלי חול לא ירד, ומ״ש מקמצין שלא קידשו בכלי? (ואכן העיר אזה התוס׳.) ותי׳ דאין עבודת הבירור בין הבשר והדם, משא״כ בהמנחה צריכין לברר הקומץ הקדוש משאר הקמח, ולכן התהליך הלז לא נתברר עד שקידשה בכלי ולכן אינה עדיין ראויה למזבח, משא״כ בדם כבר נברר אף מקודם ואף אי לא נתקדש כיון דנתברר הוי כראוי למזבח. וזהו מה שדגש רש״י בה״בירור״ שבה.ח). תוס׳ העיר דדוקא קטורת אין מחזירין על המזבח, משא״כ לבונה מחזירין להמזבח כיון דהיא על מזבח החיצון בכלל ולא רק על המזבח הפנימי.והאריך התוס׳ למה לר״ג צריכין ב׳ מקראות לאהדורי פוקעין ועיכולי עולה, משא״כ לר׳ יהושע.ט). רש״י פי׳ דהמזבח אחרינא דדרש מיניה ר״ג היא הפסוק של כל הנוגע במזבח יקדש, אבל השיטמ״ק ביאר באופן אחר.והפירוש במחלוקתם היא דר׳ יהושע סבר דשני הפסוקים עולין בקנה אחת ורק אי היה לה שעת הכושר לא ירד, משא״כ ר״ג סבר דשני הפרשיות המה ענינים נפרדים ואי לאו פרשה אחרינא הוה מרבינן אף אי לא היתה לה שעת הכושר. י). תוס׳ העיר דצריכין לדקדק האיך מרבינן כל הקרבנות דהא כתיב בה רק ״עולה״.להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w