Daf Yomi - Yiddish - Rabbi Yonason Marton

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:א). בגיטין דף נ״ו סיפר הש״ס דרבן יוחנן בן זכאי, שהוא הוא כעזרא בדורו שייסד התורה מחדש לאחר החורבן ביבנה, יצא מירושלים בתחבולה שעשה עצמו כאילו מת, ור׳ אליעזר ור׳ יהושע בן חנניא תלמידיו נשאו מטתו. ומצינו באבות (פ״ב מ״ט) מנה רבן יוחנן בן זכאי אותו מתלמידיו ומנה שבחו. וגר בפיקיעין, ובספרי (במדבר פיסקא קט״ז) סיפר דביקר את רבן יוחנן בן זכאי בברור חיל, והיה משבט לוי מן המשוררים, ולא הורשה אותו ר׳ יוחנן בן גודגדא לסייע אותו בהשערים. ובסוכה דף נ״ה העיד ר׳ יהושע על התנהגותו בשמחת בית השואבה בהמקדש, ובעדיות (פ״ח מ״ה) מצינו דכבר השתתף ר׳ יהושע בפולמוס שבימי הבית. ובכמה מקומות בספרות חז״ל מצינו דהורצה דבריו לפני רבו רבן יוחנן בן זכאי. ותלמידיו היו ר׳ יוחנן בן ברוקא ור׳ אליעזר חסמא ור״ע.ומצינו דזיקתו היתה לדרכן של ב״ה, והאריך הרב ד״ר דוד סבתו בספרו יבנה וחכמיה דידע מחכמות ההלני ושח עם אנשי אלכנסנדריה. ואכן היתה דרך הפרשנות שלו בדרך רציונלית ורחק מלפרש הכתוב בדרך נס. ובחגיגה דף ה׳ ע״ב העידו חז״ל דהוא היה הראשון להשיב על דברי האפיקורסין. ור׳ שאול ליברמן בספרו יון ויוונית (עמ׳ 221) כתב דהוא הוא ששנה משנת קינים ופתחי נדה שהם משנתו (וכדלהלן בסוגייתן), ובהם קיימת כמה חשבונות. ולכן העיד ר׳ אליעזר חסמא באבות (פ״ג מי״ח) תלמידו דהן הן גופי תורה אע״ג דהמה בחשבון שהיא מחכמת היוונית.ורבן יוחנן בן זכאי העיד שם באבות על תלמידו ר׳ אליעזר בן הורקינוס דהוא הוא הגדול מתלמידיו שמכריע את כל שאר חכמי ישראל. ור״א אכן הביא כמה וכמה פעמים מה שקיבל מרבו רבן יוחנן בן זכאי. וגר בלוד, וזיקתו היתה לההלכה קדומה שהיא של ב״ש (ופירש״י בשבת דזהו שקראו אותו ״שמותי״ דהוא מב״ש). וידוע הסיפור עם תנורו של עכנאי בב״מ דף נ״ט באופן ספרותית דנידו אותו שארי החכמים, והיה תהליך שנדחו דבריו מהלכה ועיין בשיעור לסנהדרין דף ס״ז ובשיעור לסנהדרין דף ס״ח. והחוקר ד״ר ישראל צבי גילת האריך בהגותו של ר״א והשוואתו לשארי הכתות בהא דהחמיר כמותן, לדוגמא בהלכות שבת שראה בהרבה עניני שבות כאיסורי דאורייתא. וכדהבאנו בשיעור לדף ס״ו מהמשך חכמה דהתורה וחז״ל אימצו את הדרך בעבודת ה׳ לקדש החומר ג״כ ולא הדרך אליטיסטי לעובדו בפרישות. ואכן החמיר ר״א כב״ש ושארי הכתות בעניני טומאה וטהרה והתבודדות, משא״כ ר׳ יהושע שהלך בדרכן של ב״ה שדרכן היה לערב העם בעבודת ה׳ בהילוך חייהן בעבודת החומר שלהן.ב). בזבחים מצינו דעבודת השחיטה בה היא להמיתה ע״י הוצאת דמה, אשר חז״ל קבעו הדם היא העיקרית בפולחן העבודה במקדש (וכדכתב הבית הלוי דהשחיטה בקרבן אינה רק משום המתתה אלא היא ג״כ עבודה עצמית מדוייקת ממש). משא״כ בעוף הוי מליקתה רק כצל משחיטה, כיון דאין בה כ״כ עבודת הדם, והמליקה היא כהריגת העגלה ערופה שאין ענינה דמה.להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:כדהבאנו במבוא לסדר קדשים (חי״ט) מאריך פרום הקרבת הקרבנות היא שפה ע״י טקסים שכבר נשתכחה מאתנו. והיא דהקרבת הקרבנות היא השער לעבודת ה׳ בשפה הלז. וזהו מה שמצינו בספר תהלים שנכספה וגם כלתה נפשו של המשורר לחצרות ה׳ ולבא אל המקדש לפני הקב״ה לעבוד אותו באופן מעשיית. והענין הלז של הגעגועים של האדם להגיש לפני ה׳ והנה כדאמרנו בשיעור לדף ס״ז ידע האור שמח את ערכו שיכול לחשוב כמו הרשב״א בימיו, ועי״ז אכן היה לחשוב ככה ברעיונותיו העמוקים. וזהו כדכתב הגר״ח דהא דאין חולקין על הראשונים היא רק דלא יעלה בידם, אבל אי אכן חולק עליהם ועולה בידו יכול לחלוק עליהם. והיא ג״כ מש״כ ר״ש שקופ בהקדמתו לשערי יושר דכדי שיקבלו דבריו צריך הקורא שיקבל מרות ממנו כדי שיקבל הקורא דבריו.וכתב המשך חכמה בפ׳ נח דבב״ר (ל״ו ב׳) דייקו חז"ל דחביב משה יותר מנח, דנח נקרא מתחילה ״איש צדיק״ ואח״כ ״איש האדמה״, ומשרע״ה היא להיפך דמקודם נקרא ״איש מצרי״ ולאחמ״כ ״איש האלקים״. והיא דיש מעלת יחיד המתבודד לעבודת ה׳ ואחד שהיא חלק מהחברה ומפיץ ידיעת ה׳, אשר עי״ז לכאורה אינו יכול לעסוק בתורה ושוכח כדאיתא בקה״ר עה״פ עושק יהולל חכם לגבי ר׳ יהושע בן לוי ששכח מתורתו בעבור שעסק בצרכי ציבור. אבל אפ״ה העירו חז״ל דנח שהתבודד ולא הוכיח בני דורו סיים את ימיו כאיש האדמה והשתכר. משא״כ משרע״ה שעסק בצרכי ציבור נתעלה למדריגת איש האלקים. וכמו״כ פי׳ בפ׳ וירא דאברהם קיבל נבואה בעת שהכניס אורחים, דמדריגתו בעת הכנסת אורחים היה יותר מקבלת פני השכינה בנבואה שקיבל אז, ואח״כ ״שב למקומו״ למדריגתו הקודמת בעת שהניס האורחים. וזהו מגמתו של התורה בהמסר של חיי משרע״ה, דכל מדריגתו היא רק שעסק בעסק וחיי החברתיים. וביאר בזה בפ׳ יתרו דלכן בחר הקב״ה בהר סיני שתינתן עליה התורה, כיון דשם היו ישראל כהגמוניה אחת באחדות וזה גרם לנתינת התורה אז, וזהו הענין של התורה שיעסוק האדם בחיי החברתיים ביחד עם אחרים.וביאר בזה דכלליות התורה מעמיד דרך העבודה למרות דרכן של הפילוסופים. והיא דדרכן של הפילוסופים בהגותו בימי הביניים, היא דחוקי האלהיים הכריחו את מציאות העולם, ומפני זה תכליתו ושלימותו של האדם היא לקשור שכלו נפשו וצורתו במושכלות הללו לשכל הפועל ע״י השגתם וידיעתם, ועי״ז מתעלה לחיי נפשית נצחיים. אבל מזה עולה דרק אחד מאלף בכמה דורות יגיע לתכלית הלז, ונתרוקן כל משמעות החיים מכל שארי בני אדם; ואף הם משבחים את המות מעל החיים כשנפשו ושכלו המה בהכלא בתוך הגוף. אבל התורה הציגה להיפך דיש משמעות וחשיבות בהחיים גופא דכל מעשה האדם בעולם החומרית המה חשובים למדי. ובזה ביאר דלכן קבעו חז״ל בפסחים דף ס״ח ע״ב דהכל מודים דבעצרת בעינן נמי לכם, דכל ענין התורה היא לקדש החומר הגופני ג״כ, וגם להחומר שי משמעות חשובה. ובזה אימצה התורה את ההתערבות בחיי החברותיים שהיא מחיי החומר, ולא התבודדות (ב״מגדל השן״) בחיי המושכלות והנפש לחוד.וביאר דזהו החילוק בין קרבן עולה שהיא כליל כולה כהפילוספים לגבוה, לעומת קרבן השלמים שהיא כענין התורה בחיי החברתיים. ולכן אין הגוי יכול להביא כי אם עולה, כיון דאינו יכול להשיג דבר זה דיש משמעות לחיי החומריים ג״כ. וביאר דבית שמאי היו אליטים בכח שכליהם כענין קרבן העולה, וב״ה שהתערבו בחיי ופסקו עפי״ז, היו כקרבן השלמים, ולכן סברי ב״ה דשלמים מקדשין הלחם משא״כ בעולה, כיון דזהו ענין השלמים לסמל על הכשר חיי החברותיים והלחם. (וזהו דלא כהרמב״ם במו״נ (ח״ג פכ״ז) דהתורה קבעה פילוסופיה מדינית כדי להתאפשר להפרטיים שבה שיוכלו להגיע אל התכלית אשר הם מוכשרים להא אליה.) והיא דבני אדם חיים בין במסגרת סיבתית עפ״י מערכת חוקי הטבע, אשר בזה נובע כל פעולה עפ״י causes פיזיות אבל לא מענין reasons. וענינה של reasons היא רק בעולם הפנומנולוגית של חיי האדם בתוך התרבות באופן יחסית לאחרים, במה ש״בחר״ לעשות וכדומה. (ואכן קיימת מחלוקת הפילוספים ברדוקציוניזם אי יכולין לצמצם גם את זה לענין של causes עפ״י סיבתיות של חוקי הטבע.) וחווייתו של האדם בחיי הדתית שלו היא באופן יחסית כזה להאלוק כאישיות (שאינה שלם בכל אנפיה דפעמים הוא כזה כביכול ופעמים הוא כזה וכו׳), שזהו ענינה של התורה שכל אדם יכול להשתייך אליה, ולא כגישת הפילוסופים שהאלוק הוא כמוכרח המציאות השלם שא״א לו לפעול בדרך אחרת שאינה עפ״י חוקים שלמים מֵכָנִיים. וזהו ענינה של הביהמ״ק והעבודה בה: לעבוד את ה׳ ולהרגיש בה משמעות בפעולות ממשיות בעולם החומרית.להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:א). יש שפי׳ דהא דאין רוחצין זפק ושאר הקרביים של העוף להקטירן כמו קרבי הבהמה, היא מכיון דקשה מאד לרוחצן. אבל בויק״ר (ג׳ ד׳) פי׳ דהיא מסר להאדם המקריב אותה דהעוף שנהנה מן הגזל באכילתה שנכנסת לזפק שלה [הכיס שבין הושט לבני מעיה/קורקבן] ולקרביה, מאיס כלפי שמיא.ורש״י פי׳ כאן ובויקרא (א׳ ט״ז) דהת״ק סבר ד״נוצתה״ היא העור שעל העוף, ואבא יוסי בן חנן פי׳ דהיא הקורקבן, ונקרא כן על שם (איכה ד׳ ט״ו) כי ״נצו״ גם נעו, שהיא לשון של מיאוס. אבל הרמב״ן והאבן עזרא והרלב״ג והרד״ק ורבינו בחיי עה״ת פי׳ דלכו״ע ״נוצתה״ היינו העור, ונחלקו ב״מוראתה״ שלאבא יוסי בן חנן היא הזפק והקורקבן והבני מעיים ולחכמים היא רק הזפק.ב). הא דאיפלגו ת״ק ור׳ אלעזר בר׳ שמעון אי הבדלה בחטאת העוף פסול או לא, היא כדאמרנו בשיעור לדף ס״ה כיון דהעיקר היא דיבדיל העולת העוף כיון דבא כדי להשלים האימורין של חטאת העוף.ורש״י והשיטמ״ק סברי דהמחלוקת ביניהם היא דאכן יכולין להבדיל בחטאת העוף, אלא הבעיה ביה היא אי אז נמצא דעשה מעשה עולת העוף בחטאת. אבל תוס׳ סבר דכו״ע מודה דקודם ההזאה אסור להבדיל, והמחלוקת ביניהם היא רק אי מותר להבדילה לאחר ההזאה. וביאר הקרן אורה דלתוס׳ לאחר גמר הזאה נגמר המצוה, ולכן סבר ר׳ אלעזר בר׳ שמעון דאז אין איסור בהבדלתה כי אם כשנחשב כמעשה עולה.ולהבבלי סבר ר׳ אלעזר בר׳ שמעון דהא דכתיב בחטאת העוף שלא יבדיל היינו רק שלילה אבל לא אזהרה, וכדחילק הרמב״ם בספר המצות בשורש ח׳.ג). הרא״ש בב״מ (פ״ד סימן י״ט) קבע דבכל מקום שקבע הש״ס ״רבא״ קודם דברי אביי צריכין לגרוס ״רבה״, דלא מצינו דרב אשי קבע דברי אביי, שמלך מקמי דרבא, לאחר דברי רבא.ד). רש״י פי׳ דשינויא דאביי היא דלכו״ע שהייה בסימן שני בעולת העוף פוסלה, ולת״ק חיתוך רוב בשר בחטאת העוף לא מעכב ואינה נחשב כשהייה וכשמבדיל ואח״כ מחתך סימן השני עושה מעשה עולה ביה, משא״כ לר׳ אלעזר בר׳ שמעון דחיתוך רוב בשר בחטאת העוף מעכבא ונחשב כשהייה. אבל הקרן אורה פי׳ דלכו״ע שהייה בסימן שני בעולת העוף לא פוסלה, והת״ק סבר דחיתוך רוב בשר בחטאת העוף לא מעכב וכי אין מבדיל רובה קודם מיצוי הדם, הוי מעשה עולה אח״כ כשמבדילה אח״כ לגמרי, משא״כ לר׳ אלעזר בר׳ שמעון.ה). תוס׳ ביאר דבכל לאוין שבתורה בוודאי הוי המשמעות שאסור לעשות כן דאל״כ למה כתבה אותן התורה, ורק באלו האיסורין שלא הוצרכה התורה לכותבים והיינו יודעין אותן מסברא, כמו כיסוי בור, אז י״ל דאפשר דהא דכתבה בהן התורה ״לא״ היא דאין צריך לעשות כן.ו). האבן האזל בהל׳ נזקי ממון (פ״א הי״ד) הביא החקירה אי החיוב בנזיקין היא רק משום חיסור שמירתן, או משום שממונן הוזק והא דפטור אי שומרן כראוי היא רק מטעם אונס. והגר״ח קנייבסקי בספרו שיח השדה הביא ראיה מסוגייתן דהחיוב בניזקין היא משום חוסר השמירה, דלכן פשוט ליה להש״ס דהא דכתיב ״לא יכסנו״ בהיזק הבור, אינו דאינו צריך לכסות, דכיון דכתיב בעל הבור ישלם עליה דידיה רמי לכסויי דזהו מה שמחייבו התשלומין.ו). תוס׳ ביאר דהא דעשה מעשה חטאת העוף לשם חטאת למטה זו היא מצותה ואגב אחריני נקטיה.ז). תוס׳ ביאר דלשמואל דזריקה שלא במקומה כבמקומה דמי, החטאת העוף שעשאה למעלה פסולה רק לאכילה. אבל הרמב״ם בהל׳ פסה״מ (פ״ז ה״ה) ובהל׳ מעשה הקרבנות (פ״ז ה״ט) פסק דפסול לגמרי. וביאר השיטמ״ק דהא דזריקה שלא במקומה כבמקומה דמי היא רק בזבחים אבל לא בעופות, שלא נאמר בהן שניתן המזבח לכפר. והיא דכחה של הדם והנפש היא רק בבהמות אבל לא בעופות שלא החשיבם התורה כ״כ כבע״ח וכדאמרנו בשיעור לדף ס״ד. והגרי״ז ביאר בשם אביו הגר״ח דהרמב״ם סבר דבחטאת העוף שעשאה למעלה עשה בזה מעשה עולת העוף וזהו שפוסל אותה, אע״ג דמצד זריקתו שלא במקומו אכן כשר. והרמב״ם בהל׳ פסה״מ (פ״ז ה״ו) פסק דאי מלק בעולת העוף סימן אחד למטה וסימן אחד למעלה פסול. והפרימ״ג בספרו ראש יוסף על חולין דף כ״ט ע״ב דייק דאי מלק רק מקצת סימן אחד למטה כשר, והקשה דמ״ש מאי מלק מקצת סימן אחד בחוץ, וכמו״כ הקשה בגליונות רעק״א על הרמב״ם שם? והדובב מישרים (ח״ג סימן ע״ו) תי׳ דפסול עולת העוף שעשאה למטה אינה משום המקום אלא משום דשינה בה למעשה חטאת בעולה, וזהו רק אי מלק שם כל הסימן. להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w