Daf Yomi - Yiddish - Rabbi Yonason Marton

דף היומי אידיש הרב יונתן מארטאן שליט״א - מסכת זבחים | דף קי”ב | השוחט והמעלה

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:א). כדהבאנו בשיעור לדף ס״ד ביאר הרש״ר הירש דמליקת העוף בקרבנות מסמלת לאלימות בהקרבנות באופן פרימיטיבית, אשר זהו. כדאמרנו בשיעור לדף ס״ט-ע׳ היא משום דלא חזה התורה בהעוף שנברא מהרקק, שחיותה היא כמו הבהמה. והא דחייבין אהעוף בחוץ רק בשחיטה ולא אמליקה היא כדאמרנו בשיעור לדף ק״ו-ק״ז ובשיעור לדף ק״ט דהאיסור של שחוטי חוץ אינה משום העלאה אלא כדביאר הגרי״ז דהיא משום פעולת השחיטה הריגת הבע״ח בחנם, ולכן לגבי האיסור של שחוטי חוץ אינה בגדר של הקטרתה שלא במקומה אלא משום פעילת השחיטה שבזה שוה לשארי הבע״ח שנשחטו בחוץ שלא לצורך, ולכן פטור אקמיצה בחוץ כיון דאין בזה שום הריגה בחנם.והרמב״ם כתב בהל׳ מעשה הקרבנות (פי״ח הי״ח) דחייב אעוף אי שחטה בחוץ משום ״שהשחיטה בחוץ כשירה״, והראב״ד תמה עליו בזה, והלחם משנה ביאור כוונתו דבחולין בחוץ הוי שחיטה בעוף הכשרתה לאכילה. וזהו כעין מה דביאר רש״י דאי שחט בלילה בחוץ חייב כיון דראוי לבא למחר לפתח אוהל מועד, אע״ג דאי שחט בלילה בפנים והעלה בחוץ פטור כיון דאינו ראוי לבא לפתח אוהל מועד לר׳ יהודה דאם עלתה תרד, אבל כיון דחיוב השחיטה בחוץ נפרדת מחיוב ההלעאה לכן אי בעצם הוי שחיטה בכלל לכן חייבין עליו להת״ק אי שחט בחוץ אף דבכה״ג בפנים לא מיקרי ראוי אל פתח אוהל מועד. והזכר יצחק (ח״א סימן ל״א), וכמו״כ הביאו תלמידו המקור ברוך (ח״א וח״ב), והחפץ חיים בליקוטי הלכות ביארו את שיטת הרמב״ם דבשחוטי חוץ בעוף חייב רק בשחיטה ולא במליקה, משום דבזמן היתר הבמות הוי עבודת קרבן העוף בשחיטה (אי יכולין להביאה בבמה), לכן בשעת איסור הבמות בחוץ חייב אשחיטתה ולא אמליקתה. ובזה ביאר הזכר יצחק כוונת הרמב״ם לעיל (פי״ח הי״ז) במה שכתב דאי שחט בלילה בחוץ חייב הואיל ושחיטה בלילה כשרה בחוץ, דהיא מכיון דשחיטה בלילה כשרה בבמה בחוץ בשעת היתר הבמות, ולכן בשעת איסור הבמות חייב בחוץ בכה״ג ג״כ. ב). כדהבאנו בשיעור לדף ק״ו-ק״ז הוכיח המקדש דוד מתוס׳ לעיל בדף נ״ט ע״ב דאפילו אי קמץ בחוץ והעלה בחוץ פטור אף אהעלאה, כיון דבמוקטרי חוץ חייב אהעלאה רק אי חייב אהשחיטה, משא״כ בהקטרת פנים אי קמץ בפנים והעלה בחוץ שרק אז חייב אהעלאה. וכמו״כ בעוף אי מלק בחוץ אינו חייב אההעלאה ג״כ. אבל המנחת אברהם הוכיח דרש״י פי׳ דהטעם דפטור אההעלאה היא דאז הוי כנבילה ולכן פטור על אהעלאתו, והיא דסבר דבמוקטרי חוץ חייב ג״כ אהעלאה גם בלי חיוב השחיטה. וכמו״כ דייק מכמה מקומות ברש״י, כגון בדף ק״ח ע״ב. וכדהבאנו שם דן השפת אמת אי במוקטרי חוץ חייב רק אי איש אחד שחט והעלה ולא אי שנים עשאוהו, ודחה את זה מרש״י עה״ת דסבר דחייב אף בשנים. אבל זהו רק לפי רש״י לשיטתיה דבמוקטרי חוץ נפרד חיוב העלאהג). השפת אמת ביאר דאף בכוס אחד אי נתן בחוץ ואח״כ נתן בפנים דחייב אהחוץ, עדיין מתכפר מהפנים אי נשאר, רק שנפסל בסתמא מחמת שהוציאו כיון דהיא בכוס אחד. והמשנה אמר דבשני כוסות שהוציא אחד לחוץ וזרק דחייב והשני שנזרקה בפנים כיפר הקרבן כיון דלא נפסלה ביוצא.ד). היפה תואר ביאר דכמו שדרשו התנאים סמוכין בהפסוקים, כמו״כ דרשו האמוראים סמוכין בהמשנה, וכדדרשו בסוגייתן לגבי הא דאמר המשנה בשני כוסות ״למה הדבר דומה לשתי חטאות״.ה). הרמב״ם בפי׳ המשניות ביאר דקראו חז״ל את הפרה אדומה ״פרת חטאת״ על שם הכתוב (במדבר י״ט ט׳) ״חטאת היא״ וחזינן דחטאת קרייה רחמנא.ו). הרמב״ם בפי׳ המשניות ביאר דשריפת הפרה אעצים כגת בהר הזיתים ואותו המקום הוי כעזרה לגבי שאר הקרבנות, ולכן ס״ד דאי שרפה שלא במקום ההיא דחייב. וזהו כדהבאנו בשיעור לדף ק״ד (ח״ב) דהוי כהקטרה אלטרנטיבית לאותו מקום מחוץ לעזרה. אבל הגרי״ז דייק דמרש״י משמע דההוו״א היתה שחייב משום דשרפה מחוץ לעזרה ולא משום ששרפה חוץ למקומה הראוי, והיינו דהוציא התורה את שריפת הפרה מכלל העזרה אי שורפה בגתה, אבל כיון דלא עשה כזה אכן חזרה הדבר דהוי החיוב משום ששחטה מחוץ לעזרה. וביאר דזהו מה דגרס רש״י ״ששחטה״ חוץ לגתה, דהחיוב של מעשה שחיטה בחוץ חלוק מהחיוב ההעלאה בחוץ, וחייב אמעשה השחיטה שהיא מחוץ להעזרה. משא״כ לתוס׳ שגרס ״ששרפה״ חוץ לגתה, שחייב משום העלאתה שאז החיוב היא רק שעבד ההעלאה מחוץ למקום עבודתה.ח). רש״י פי׳ דמחוסר זמן בעולה חייב בחוץ כיון דראוי לנדבה אבל אינם יוצאים בהן ידי חובתן של עולת נזיר/יולדת, אבל הרמב״ם בהל׳ מעשה הקרבנות (פי״ח) ובפי׳ המשניות, שציינו אליו התויו״ט והרש״ש, דכיון דעולתה דורון היא יכולה להביאה אף מקודם זמנה, ודייקו הלחם משנה בהל׳ נזירות (פ״י ה״ו) והרש״ש מזה דאכן עולה העולה לחובתה בתוך הזמן. וביאר הגרי״ז דסבר הרמב״ם כן כיון דסבר ד״עולת יולדת/נזיר״ משונה מעולה סתמא ועולה להן לחובתן לדורון אף בתוך הזמן, משא״כ רש״י סבר דאינה עולה לה והוי כסתם עולה בתוך הזמן. (ועיין בשיעור לדף פ״ט-צ׳ לגבי שאלת הרב יעקב רוזנטל, שהובא בחידושי הגרי״ז ליוצא וסוכה בעמ׳ 26 אי יש שם ״עולת תמיד״ מחוץ לסתם עולה.) להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

עיונים זבחים דף קי”א | ניסוך המים (ח”א)

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףתקציר השיעור:חזינן בסוגייתן דאי בשני ניסוכים הכתוב מדבר בהכתוב של ונסכיה א״כ חייבין בחוץ אניסוך המים גם בשאר ימות השנה וצריכין כשיעור ניסוך היין, ואי למידין את זה מהללמ״מ אז חייבין עליה בחוץ רק בחג ואף שלא כשיעור ניסוך המים. ותוס׳ הקשה דמהיכי תיתי לומר לקשר את זה להאיך למידין את זה? וביאר דההוו״א של הש״ס היתה דאפשר דכיון דחייבין בה בחג חייבין עליה בחוץ גם בשאר ימות השנה. וביאר דקושיית הש״ס היתה דלא אישתמיט שום תנא לומר דחייב אזה בשאר ימות השנה. ובבנין ציון (סימן מ״ג) וכמו״כ הביא הגרי״ז מאביו הגר״ח והאבני נזר (ח״ב סימן תצ״ה) והמשך חכמה (פ׳ שלח) ור׳ שאול ליברמן בספרו תוספתא כפשוטו (עמ׳ 883) דנו אי ניסוך המים בחג היא ניסוך נוסף על התמיד, או אי היא ניסוך משום חובת היום ואין לה קשר עם קרבן התמיד. וביאר הגרי״ז דזהו שמתחת הדיון בהירושלמי אי כשר הניסוך המים בלילה או קודם התמיד או אי יכולין להשלימו ביום אחר, והיא דאי היא חובת היום יכולין אין יכולין להשלימו ויכולין לנסכו בלילה וקודם התמיד. ותלויה בזה דאי היא מהכתוב של ונסכיה אז היא משום חובת התמיד, משא״כ אי היא מהללמ״מ אז היא משום חובת היום. ולפי״ז מובן דאי היא מונסכיה ומחובת הקרבן אז יכולין להשלימו גם בשאר ימות השנה ואכן חייבין עליה בחוץ בשאר ימות השנה, משא״כ אי היא מהללמ״מ אז היא מחובת היום ואי אפשר להשלימו בשאר ימות השנה ופטור עליה בחוץ בשאר ימות השנה. ומצינו את זה כבר בהריטב״א בסוכה דף נ׳ וביומא דף כ״ד ע״א מרבו (הרשב״א בשם) הרמב״ן, הביא דבריש תענית דנה הש״ס אי מתחילין לר״א לומר משיב הרוח ומוריד הגשם מיום ט״ו או ליל ט״ו בתשרי, דאפשר דהיא מניסוך המים ויכול להתחיל מהלילה. ומשמע מזה דניסוך המים אינה משום חובת הקרבן כניסוך היין, דא״ה האיך יכולין להביאה בלילה וכדפסק הש״ס בתמורה דף י״ד ע״ב שנסכים הבאין עם הזבח א״א להביאן בלילה. וכן היא בהרשב״א שם בסוכה דף מ״ט ע״ב ובתשובות הרשב״א (ח״א סימן י״ט). אבל רש״י פי׳ דהא דהוקש הש״ס דמנסכין המים בלילה לאמירת משיב הרוח ומוריד הגשם, היינו לגבי שאיבת המים שהיה בלילה ולא לגבי הניסוך ממש, והיא דסבר דאכן היא משום חובת הקרבן ואינו כשר בלילה, וכן משמע מפירושו בסוכה דף ל״ד. והדובב מישרים (סימן ק״ו) הביא דבתוספתא בסוכה (פ״ג) פסקו חז״ל דמים של חג יש בה משום פיגול נותר וטמא, דמשמע שהיא משום חובת הקרבן, ואכן הגר״א לא גרס התוספתא הלז. וכן משמע ביומא דף כ״ו ע״ב דצירפה עבודת התמיד עם עבודת ניסוך המים בעת אחד, והקהלות יעקב וביומא (סימן ח׳) דחה דאינה ראיה מצירוף הלז. ובמנחות (סימן ח׳) הקשה דלהמ״א בסימן קמ״ז ס״ק י״א דאין עושין מצות חבילות חבילות אף בשני כהנים אי עושין במקום אחד ובעת אחת, א״כ אי הניסוך המים היא משום חובת היום ואינה משום הקרבן האיך יכולין לעשותן בעת אחת? ותי׳ דכיון דדרשה הש״ס בזה דתהום אל תהום קורא שהיא הספל של ניסוך היין לניסוך המים, עדיין יש לה קשר לניסוך היין אף אי אינה ממצוות וחובת הקרבן.והנה כדאמרנו במבוא לסדר קדשים (חי״א, חי״ב, חי״ג וחי״ד) היתה חג הסוכות כחג המקדש, אשר המקדש היו מרכז חיי העם אז. ובסוכה פ״ה אמרו ח״ל דמי שלא ראה שמחת בית השואבה לניסוך המים לא ראה שמחה מימיו. והיא דפתחו ותיקנו אז העזרת נשים לזה כדי שיכולו כולם לבוא לתוך הבהימ״ק כדי לשמוח שם באופן עממית, והאירו שם בנרות כדי שיוכלו לשמוח שם במסיבה יחד כל הלילה בטראנס, אשר סיפרו חז״ל דגם התנאים הת״ח רקדו שם כל הלילה וזמרו כל אחד זמר וסיגנון שלו. ושיא השמחה היתה בבוקר כששאבו המים. ובני הכהנים הצדוקים האליטים שהיו ממונים על המקדש התנגדו לזה ולא הסכימו שכל העם ישתתף שם בזה, אשר אז היה השמחה בקולות וזמרות לעומת שאר ימות השנה שהיה מקדש הדממה וכדהבאנו בשיעור לשבועות דף י״ז, ואפילו חז״ל חששו לזה ותיקנו תיקון גדול כדי שלא יבואו מחמת השמחה לחטוא. וזה היתה לעומת כל ימות השנה שהיה המקדש רק איזורה של הכהנים, ולכן התנגדו למנהג ניסוך המים ושמחתה שקבעו הפרושים בהעם ועמסו אותה בהתורה. ואכן כיון דדרכן של היוונים כשכבשו ארצות היתה לסנכרן תרבותן לתרבות הארצות שכבשו, סבר עפי״ז פלוטרכוס דאלוה של היהודים היתה דיוניסוס מפנתיון היוונית, שהיה ממונה על היין והארוס והאהבה, עפ״י השמחה באופן הקרניבלית של היהודים בחג הסוכות ביין ותהלוכות עם ענפים ותרסיסים לבימה״ק, וכעין עבודת היוונים לדיוניסוס (וסבר שחגגו ג״כ כעין בכסוס באופן יוונית).וזהו כדביאר ד״ר ישראל קנוהל במאמר פולמוס הכתות בימי בית שני, דכתות הכהנית אימצו את ספר ויקרא לעיקר מעל לספר דברים, משא״כ חז״ל סברי להיפך כיון דאימצו את המהלך העממי דהקדושה היא לכל ולא רק להכהנים (ועיין בשיעור לדף ק״ט), אשר הרב ד״ר אמנון בזק הוכיח דהרבה מקומות שאימץ ספר ויקרא את הקדושה להכהנים, סיבב ופירשה אותן ספר דברים לכל העם. וכמו״כ ביארו הרב ד״ר דוד הנשיקה והרב ד״ר דוד סבתו. ובירושלמי בחגיגה (פ״ג ה״ו) ובב״ק (פ״ז ה״י) אכן חזינן דדרשו חז״ל דירושלים דכשעלו לרגל עשה והתאחד את כל ישראל כחברים כאחד בשוויון. ובחגיגה דף כ״ו ע״ב קבעו חז״ל דהראו את השלחן לכל ישראל, אע״ג דמפשטות הכתובים משמע דאסור לראותן, כיון דרצו להשוות את כל ישראל להכהנים בזה דזהו ראיית פני ה׳ שלהם (ועיין במבוא לסדר קדשים ח״ז) אשר הצדוקים התנגדו לזה כשהתלוננו להא דהטבילו את הכלים שנטמאו אז לאור הלבנה, כדהביא הירושלמי שם (פ״ג ה״ח). ואכן מצינו דהתנגדו כת הקומראן הכהני במגילת מקצת מעשי התורה שהזהירה שלא יוציאו כלי המקדש והעם אל יכנסו. ובזה ביאר הרי״ץ גיאות כל העם סבבו המזבח בסוכה, אשר בתוספתא בסוכה (פ״ג ה״א) מצינו דהביתותים התנגדו לזה (בהקשר של סיבוב בשבת).להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

דף היומי אידיש הרב יונתן מארטאן שליט״א - מסכת זבחים | דף קי”א | השוחט והמעלה

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:א). שאלת הגמרא אודות אי חצי המתיר מתיר החצי בכמותו או רק מקליש את הכל באיכותו או אי המתיר פועל באופן דיסקרטית על הכל כשהקריב כל המתיר, היא מדרך הפשטת המושגים של חז״ל בחשיבה המשפטית שלהן, ואינה רק שאלה מקומי במנחות. וכמו״כ מצינו בנדרים כשהאשה צריכה הפרה מבעלה ומאביה, דדנה הש״ס אי הפרת כל אחד מקליש כל נדרה או גייז חצי נדרה. ובזה הונחו המונחים של ״מישרא שרי״, ״מיגז גייז״, ו״מיקלש קליש״ אשר לפי השערת ספיר-וורף השיח והלשון קובעת את המונחים בתוך שכלן של אדם כדי שיוכל לחשוב עליהן, ועיין בשיעור לע״ז דף ל״ה. והש״ס רצה להוכיח מר״א דמחייב בחוץ רק אי מקריב את הכל בחוץ, דאינה פועלת כלום, דאי פועלת בוודאי יתחייב על הקטרתה בחוץ, כיון דכל הענין של חיוב בשחוטי חוץ היא רק אי פועלת בדכוותה בפנים דאל״ה אינה נחשבת כ״הקטרה״ אליבא דחז״ל על אף כוונתו. והיא בדרך הפשטתן של חז״ל החשיבה ההלכתית האידיאלית שלהן, אשר כדאמר ר׳ בונם מפשיסחא דכל החשיבות שהעניק הבבלי לההוו״א שבש״ס היא מתורת הגלות דכל הגלות היא רק הוו״א למסקנת הגאולה. והיא דבתורת הגלות כשנתקו מעל אדמתו מליבות ישות פוליטית, עסקו בהפשטת כל לדבר לפי המצב האידיאלית בעולם ההלכה אשר רק זהו מה שנחשב כ״ממשי״ וכו׳, ועיין בשיעור לדף ק״י.וזהו נמי דדנו חז״ל בשחוטי חוץ על המנחות ועולם הצומח ג״כ, ואפילו בניסוך המים, דלאחר שכבר שנתחדשו הדין בקרבנות בזה, דנו והפשיטו לזה לכל הלכות הזבחים בכלל, וכדהבאנו בשיעור לב״ב דף קל״ט מהגרי״ד מבוסטון דלאחר שכבר נתייצר האטום אין נפק״מ בהדיון עליה למה והאיך נתהווה ויכולין לדון עליה לשלעצמה.ב). הגר״א באו״ח סימן ש״ב סעיף ד׳ הוכיח דכשהובא בהמשנה דעתו של יחיד דרכו של הרמב״ם היא דהת״ק שם חולק עליו, והטור סבר להיפך דכיון דלא חלק עליו הת״ק בהדיא מוכח דמסכים לדבריו.ג). תוס׳ ביאר דהחידוש היא דר״א מודה אפילו בחטאות הפנימיות דכל הנתינות מעכבות, אפ״ה כשזורק מקצת דמיו בחוץ חייב כיון דיכול להתחיל ממקום שפסק אי מת הפר. וביארו החרונים דהיא משום דההזאות המה משום חובת היום ולא משום הפר, ולכן יכולין לצרף כמה פרים למנין ההזאות.ה). רש״י פי׳ דאשתמיטתיה לר׳ מנחם יודפאה הא דמקורה של ניסוך המים היא מהללמ״מ ולא מדרשת ר״ע. ותוס׳ ביאר דאישתמיטתיה לר״ל הא דניסוך המים מדאורייתא היא מהללמ״מ ולא מדרשת ר״ע אשר לכן הקשה קושייתו.ו). רש״י פי׳ דלרב נחמן בר יצחק סבר הת״ק דאין שיעור למעלה ולכן אי מילא ביותר מג׳ לוגין חייב ג״כ משא״כ לר״א, וביאר הקרן אורה דלר״א לא קדשינהו בכלל כיון שמילא הכלי ביותר מכדי הראוי לו ואינו חייב אכלום. ר׳ חיים בתוס׳ פי׳ דהת״ק סבר דיש שיעור למים ואי מילא בפחות פטור, משא״כ ר״א לשיטתיה דקדשינהו במנא.ז). המקדש דוד ביאר דרש״י ביאר שני טעמים למה חייב הת״ק דלא בעי הנסכים קידוש בכלי שרת: כיון דסבר דבבמה קטנה לא הצריכו נסכים בכלי שרת, וג״כ דאם עלו בשעת איסור הבמות לא ירדו אף דקדוש רק בקדושת הפה ולא בכלי.והקרן אורה הקשה דהא בעולם הצמחים כבנסכים רק הכלי שרת מקדשה קדושת הגוף, ובשעת היתר הבמות חל עליה קדושת הגוף בפה גרידא בלי כלי שרת משא״כ בשעת איסור הבמות? ואכן בשעת איסור הבמות מאן יימר דאם עלו לא ירדו, כיון דאין בהן קדושת הגוף? והגרי״ז במכתבים (עמ׳ 162) אכן הוכיח מזה דאפילו בשעת היתר הבמות לא חל עליה קדושת הגוף כיון דלא הצריכו לכלי, ואפ״ה הקריבו אותן אז וא״כ חייבין עליה בחוץ אף אי אין לה קדושת הגוף ורק קדושת דמים. והמנחת אברהם האריך בזהח). האבן עזרא (שמות כ״ט מ״ב) ביאר דלא נתחייבו בנסכים במדבר כיון דלא היו שם בהמדבר להם יין ושמן. ובשיהש״ר (ד׳ ג׳) להמ״ד שקרבו נסכים במדבר סבר ר׳ יוחנן דמן הבאר היו להם ולכן כשנתסלקה התלוננו דאין המדבר מקום זרע ותאנה, ולוי סבר דמן האשכול שהכרעתו המרגלים היו להם (ולכן נאמרה פרשת הנסכים לאחר חטא המרגלים כשהובאו האשכול, או כדי לתקן חטאם) ור׳ אבא בר כהנא סבר דפירות גסין היו שם, ורבנן סברי דתגרין הביאו להם.וי״ל דלהמ״ד דנתחייבו בנסכים רק לאחר בואם אל הארץ היא משום דיין הנסכים היו משום שמחת הקרבן, וכדדרשו בבמד״ר (י״ז ב׳) הפסוק שתה בלב טוב יינך דקאי אהנסכים, וזה שייך רק בבואם אל המנוחה והנחלה. וג״כ דהנסכים בהקרבן המה השתייה להקרבן ביחד עם האכילה של בשר הקרבן ולחם המנחה, וסעודה מליאה עם בשר לחם ויין היא רק כשהוא על אדמתו בביתו וללא כשהוא בדרך במדבר.להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

עיונים זבחים דף ק”י | אימורין בעולה

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:א). הגרמ״ד בן הגרי״ז סולוביצ׳יק וההר המוריה (ח״א סימן ס״ג) חידשו דכיון דבכל הקרבנות מקריבין את חלק החלבים של הבהמה לאימורים שהמה לה׳, בקרבן עולה אע״פ שכולה כליל עדיין נשארה בה דין הקטרת האימורים שמלבד הקטרת כולה עדיין יש בה הדין וההגדרה של אימורים בעולה. והוכיח כן מהרמב״ם בספר המצות (שורש י״ב) דכתב בעולה וירים חלבה ״ואח״כ״ ישרוף כל בשרה, דיש בה ג״כ דין הקטרת אימורים. והוסיף דאביו הגרי״ז חידש בהל׳ מעשה הקרבנות דהא דבעצמות שאם פירשו לא יעלו אינה בעצמות של האימורים, ונמצא דאם יש דין אימורים בעולה קיימת הדין הלז ג״כ בעולה. ובן אחיו הגרא״י והמקדש דוד (סימן ה׳) לא הודו לזה. (ואפשר דתלויה ג״כ במה שדנו חז״ל בסוגייתן אי הבשר והאימורים נחשבים כמין במינו ודבר אחד - הלו״י)והנה ולעיל בדף ק״ט גרס השיטמ״ק המעלה כזית מן העולה ומאימורי״ה״, ולא כהגירסא שלפנינו שהיא כזית מן העולה ומהאימורים. והיינו דלפי הגירסא שלפנינו יכולין לצרף שיעור כזית משני קרבנות לחיוב חוץ, וכן פירש״י במעילה דכל הקדשים מצורפים לחיוב חוץ. אבל הקרן אורה ביאר דלתוס׳ אין שני קרבנות מצטרפין לשיעור, והאריך המנחת אברהם בזה. ולפי״ז צריכין לגרוס כהשיטמ״ק ואכן הוי החידוש בזה דהאימורים של העולה נפרד היא משאר בשרה אע״ג דכולה כליל וכהגרמ״ד. ומשמע ג״כ הכי מהא דיכולין לצרף בעולה חצי זית בשר וחצי זית מן האימורים, דיש דין נפרד של אימורין בעולה ג״כ.והענין ביה היא דבכל קרבן בכלל יש במושגה מה שקובע אותה כ״קרבן״ את הקטרת האימורים, ורק דבעולה הוסיף התורה דאף כל בשרה יקטירו, ולכן נשאר בה עדיין ההגדרה של ״קרבן״ שהיא הקטרת אימוריה. אבל י״ל דסברת הגרא״י שלא הסכים לזה היא דהגדרת הקרבן היא שכולה כליל, ואלא שחידשה התורה דבשאר הקרבנות סגי בהקטרת אימוריה לחוד, ואכילת הכהנים נחשבת כגמר עבודתה והקטרתה וכדאמרנו כמה פעמים. ולפי״ז אין לחלק בעולה בין האימורים לשאר בשרה, דבעצם הוי מושג ה״קרבן״ שכולה כליל ואין חילוק בעצם בין האימורין להבשר בעולה. וקשה ג״כ דאין שום לשון של ״אימורים״ בהתורה בחילוק משאר הבשר, ורק שקבעה התורה איזה חלקים שיעלו, וכדהעיר המשנה למלך בהל׳ מעשה הקרבנות פ״א ד״אימורים״ היא רק מלשון מה ש״מורם״ מהבהמה לה׳, וא״כ אין לחלק בין סוג ״אימורין״ לשאר הבהמה. אבל אפ״ה י״ל דהא פירטה התורה (ויקרא א׳ ח׳ ולהלן בפסוק י״ז) בין הראש ובין הפדר בהקטרת העולה, אשר הרמב״ן והאבן עזרא פירשו ד״פדר״ היינו חלבים שמעלה ממנה, אשר חז״ל דחולין דף כ״ז ע״א העירו בזה, והיינו דאכן מחולקין הן. והרב ד״ר יונתן גרוסמן בספרו תורת הקרובנות (פ״ו) ביאר דהא דפירטה התורה את הראש לחוד היא דהורדיוטוס (היסטוריה ח״ב סעיף ע״ב) העיד דמנהג המצריים הקדומין היו להקריב את הקרבן דוקא בלי הראש, כיון דחזו דכל הקללות והחטאים היא בהראש של הקרבן, וקראו אז בשם האל, וכן הביא החוקר וינברג מהבבליים. ולכן צותה התורה בניגוד לזה שיקריבו הקרבן דוקא עם הראש.ב). הא דקבעו חז״ל דהא דאסרה התורה את ההקטרה בחוץ היא רק כשהיא כעין הקטרה שבפנים, דאל״ה הא אינו בגדר ״קרבן״ שיתחייב עליה משום ״הקטרה״ בחוץ בכלל והוי רק כצלייה סתמא. וזהו בדרך חשיבתן המשפטית של חז״ל, אשר מפשטות הכתובים משמע דבכל אופן אסרה התורה אי מקטירה בחוץ כיון דלא רצתה התורה את הפולחן בחוץ בכל אופן שהיא, אבל לפי מחשבת ההלכתית אי אינה בתוך וכדיני ״הקטרה״ בפנים איננה נגדרת כפולחן בכלל. (וידועים דברי הגרי״ד סולוביצ׳יק במאמר The Halakhic Mind דאיש ההלכה רואה בכל דבר ודבר באופן סובייקטיבית כדבר הלכתית.) וי״ל דהענין ביה היא דחז״ל חשבו את העוה״ז כהבל שאין לה בעצם שום משמעות, ולכן רק אי יש לה משמעות בעולם ההלכה בהקדושה, יש לה משמעות ערכית להיחשב כאיזה מציאות שצריכין להתחשב עמה.להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

דף היומי אידיש הרב יונתן מארטאן שליט״א - מסכת זבחים | דף ק”י | השוחט והמעלה

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיוןתקציר השיעור:א). כדהבאנו בשיעור לדף ק״ט ביאר תוס׳ דלר״ל החיוב בכזית בבעלה בחוץ היא רק מן בהמה שלם, ורש״י סבר דתנא זו סבר ד״אותו״ היא בכזית דלא כהתנא לעיל ד״אותו״ היינו כשהיא שלם.ותוס׳ הקשה דל״ל קרא של ״אותו״ לאפוקי פחות מכזית הוא הוי חצי שיעור (ואע״ג דאיכא למ״ד דיש הקטרה בפחות מכזית)? ותי׳ דכיון דמהדרינן פוקעין ואפילו בפחות מכזית ס״ד לחייבו בחוץ אפחות מכזית.ב). רש״י ביאר דבהקטרת אימורין או עולה מודה ר״א דחייב בכזית כיון דעיקרה היא כפרת הדם ולא הקטרתה, ורק בהני שבמתניתין של קומץ ולבונה דאין בהן כפרת הדם וצריכין להקטיר את כל שיעורה כדי שלא יפסול, לכן לא חייב ר״א כי אם אי הקטיר כולה בחוץ. אבל רבנן פליגי עליה וסברי דכיון דיכולין לחלק בקומץ לשני הקטרות, סגי לחייבו בכזית של הקטרה אחת. ונמצא מזה דאי חייבין להקטיר את כולו בבת אחת יודו רבנן לר״א דחייב רק בשיעור שלם של כולו. (וי״ל ג״כ דהפשיטו את מושג הקרבן והקרבה בהלכה, אשר אע״ג דבפנים הוי שיעורו בכולו אבל אפ״ה שייך דבחוץ הוי שיעורו בכזית.)ובזה תי׳ הצאן קדשים והפנים מאירות והקרן אורה והחזו״א ור׳ משה הורביץ את קושיית התוס׳ דהגמרא קבע דאפילו רבנן יודו דצריכין מלא חפניו דוקא להתחייב בחוץ מדכתיב חוקה בה אי לאו דילפינן פנים מחוץ, והא אפילו אי מעכב הא רבנן מחייבי בכזית אף אי בעי להקריב כל השיעור? ותי׳ דכיון דבהקטורת לפני לפנים צריכין להקטיר את כולו בבת אחת, יודו דצריכין כל השיעור כדי להתחייב. ובזה תי׳ את תמיהת המשנה למלך בהל׳ מעשה הקרבנות (פי״ט הי״א) שהקשה דל״ל לרש״י למימר דבעי להקריבן בבת אחת הא ממילא מחייב בכזית אף אי צריכין להקריב את כולה? ולפי הנ״ל ניחא דרבנן אכ יודו במקום שחייב להקריב אותה בבת אחת. ג). רש״י פי׳ דשיעור פרס בקטורת היא מדרבנן אבל מדאורייתא סגי בכזית ולכן יוצא בפחות מפרס. והמשנה למלך בהל׳ תמידין ומוספין (פ״ג ה״ב) הקשה למה נתנו החכמים בזה שיעור? וי״ל דהיא מפני דקבע הרמב״ם במו״נ (ח״ג פמ״ה) דטעם הקטורת היא משום ריח טוב בביהמ״ק לסלק ריח הקרבנות, וקבעו דבזה יסלק הריח רע. וכעין מה דקבעו במנחות דף פ״ט דנתנו שיעור חצי לוג בכל לילה להמנורה כדי שיאיר בוודאי במשך כל הלילה. והגבורות ארי ביומא דף י״ד והמקדש דוד ביארו דאע״ג דיש שיעור למטה אין שיעור למעלה, ולכן אע״ג דמוסיף א שיעור כזית יכול להקטיר אותה אף בשבת. ובתושבות הר צבי (או״ח ח״א סימן ב׳) דימה אותה לאכילת מצה דאע״ג דשיעורה היא בכזית אפ״ה יש מצוה מה״ת בכל תוספת.והמשנה למלך הוכיח משיטת התוס׳ בכריתות דף ו׳ ע״ב שיעור פרס הללמ״מ, וכן סבר ר״א ממיץ בספר יראים (סימן רע״ט). ולפי״ז מוכח מסוגייתן דמדאורייתא בעי לכתחילה שיעור פרס ובדיעבד סגי מדאורייתא אף בכזית. ד). תוס׳ הקשה דלשמואל דמיירי כשהפכן מאי קמ״ל מתניתין? ותי׳ דס״ד דאין דרך הקטרה בכך. וי״ל דאכן שמואל פליג על דין המשנה בדרך אוקימתא. ה). החזו״א (סימן כ׳) ביאר תירוצו של הש״ס דלר״ש דלא בעי מזבח הא סגי אף בהעלה על בשר האידך, אבל לא כרש״י דלא בעי כעין פנים.ו). בתי׳ של מין במינו אינו חוצץ אפשר לפרשו דפליגי האמוראים בהלכות חציצה אי אמרינן הכי, או דפליגי אי בשר וחלב הוי כמין במינו. וכן הביא המחבר המחלוקת בזה בין הראשונים ביו״ד סימן צ״ח דהאור זרוע (סימן רנ״ג) סבר דלא נחשב כמינו אבל הרשב״א בחולין בשם הראב״ד חולק אהא. וכן משמע בהר״ח דתירוצו של הש״ס היא דהוי כמינו, וכן דייק הערוך לנר מרש״י בנדה דף כ״א ע״ב אשר התוס׳ במנחות דף ו׳ חלק עליו.ז). הר״ן בנדרים הסביר דביטול היא ע״י מאבק שבין שני המינים במי היא הקובע, ולכן במין במינו לר׳ יהודה לא בטל דאינם מתאבקים זה על זה, וחכמים סברי דכיון דאחד היא איסור ואחד היא היתר אכן מתאבקים זה עם זה. ולפי״ז יש לעיין למה כששניהם היתר יבטלו זה את זה?להשתתף בוואטסאפ:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

עיונים זבחים דף ק”ט | בגדר איסור שחוטי חוץ שבין ויקרא לדברים (ח״ג)

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:רש״י בחולין דף י״ז דלר׳ ישמעאל יש סתירה בין פ׳ אחרי בספר ויקרא, שאסר כל שחיטה בחוץ ואף חולין, לבין פ׳ ראה בספר דברים שאסרה רק שחיטת קדשים בחוץ, וביאר הרמב״ן דזהו פשוטו של מקרא (אשר ר״ע חלק עליו דלא סבר דיש רובד של הפשט אשר הדרש בנוייה עליה). אבל תוס׳ חלק עליו בזה. וכדאמרנו בשיעור לדף ק״ו-ק״ז בפ׳ אחרי אסרה התורה לשחוט ולהעלות בחוץ ולאכול הדם ולכסותה. אשר בהעבר סברי דהדם יצעוק מן האדמה והאדמה ילחום נגד שופך הדם בעבור זה (באופן מיאסמית) כדכתיב בהריגת קין את הבל, וכדחזינן באיוב (ט״ז י״ח) וביחזקאל (פ״ז ופ״ח) דרגיעת דם הנרצחים היא רק אי יתכסה בהאדמה. ולכן יעץ ראובן לאחיו להשליך את יוסף להבור, ואף אי ימות שמה, דלא ישפוך את דמו להארץ ולא יתכסה כולו האדמה שחזו ביה משום סכנה מיאסמית, ואף יהודה כשיעץ למוכרו אמר שלא ירוויחו ממון בזה אי יהרגו אותו אף אי יתכסה כל דמו ולא יהיה בו משום סכנה. וזהו דקבעו חז״ל באבות (פ״ה מ״ט) דגלות מהארץ בא לעולם משום שפיכת דמים. ומזה חזינן דאע״ג דנתנה התורה הסיבה בפ׳ אחרי לאיסור שחוטי חוץ מחמת דלא יזבחו לשעירים וע״ז, אפ״ה חזינן דאסרה התורה אותה בעיקר מחמת שפיכת הדם של הבהמה (אשר מכגון זה אכן חזו חז״ל ושימו את עבודת הדם בהקרבנות כעיקרית). ולכן סבר ר׳ ישמעאל דהרשה התורה בהמדבר רק לשוחטן במשכן, דכששופך דם הבהמה בהמשכן לכפרה באופן שמחשיב הדם לכפר על דם ונפש עצמו להציגה במקומו, אז יגן אדמת המשכן על זה (וכן משמע בהרמב״ן בויקרא י״ז א׳). אבל הרשה אותו בהחיות שא״א להביאם לקרבן במשכן, שכשיצוד את החיה ויאכל אותה שכשישפוך את דמה יכסהו בעפר. והחינוך (מצוה קפ״ז) ביאר הטעם של כיסוי הדם שהיא לכסות הנפש כדי שלא לקבוע אכזריות בנפשינו, והרדב״ז במצודות דוד ביאר דהיא משום דמן הראוי היא לקוברו ולהסתירו כמו שהנפש נסתרת בתוך הגוף, אשר הדם היא הנפש. ולכן ביאר הרמב״ן דזהו הטעם שאין מצות כיסוי הדם בדם בהמה, דעל הרוב יצווה התורה וכיון שרוב שחיטתן היא במקדש אשר בזה מגינים על עצמן מסכנת שפיכת הדם אין צורך בכיסויין להגן על סכנת הדם.והנה כדאמרנו בשיעור לדף ק״ח בימי אדה״ר לא היו הבע״ח מיועדים לעבודת האדם ונשתנה בימי נח לאחר המבול. אבל כשהיו ישראל במדבר חזרה שוב במקצת לזה דיעודן המה לכפר על האדם ולא לעבודת האדם לאכילתו. אבל כשנכנסו לא״י סבר ר׳ ישמעאל דמשום דלא יכלו למלאות יעוד זה מחמת ההכרח של ריחוק מהמקדש, לכן הרשה התורה לשוחטן בחוץ לחולין אבל לא להעלותן ולהקטירן בחוץ. ולכן כדאמרנו בשיעור לדף ק״ו-ק״ז סבר ר׳ יוסי הגלילי כוותיה דאין איסור של שחיטה בחוץ כי אם בהעלאתן. (אבל אפ״ה ביאר הרמב״ן דעדיין ישחוט החולין כמו בהלכות שחיטת קדשים כאשר צויתיך, כדי שעי״ז עדיין יקיים במקצת את ההגנה של שחיטת קדשים מסכנת שפיכת הדם.) אבל ר״ע סבר דכל התורה מאוחדת היא בזה ואף הפרשה בפ׳ אחרי בספר ויקרא לא אסרה כי אם משום קדשים בחוץ ולא משום סכנת הדם; ולכן הביא התו״כ את הפסוקים של פ׳ אחרי להלכות שחוטי חוץ, כיון דהספרא היא מבית מדרשו של ר״ע. (וק״ק על הבבלי דהביא תנא דבי ר׳ ישמעאל בזה מפ׳ אחרי והא לר׳ ישמעאל לא איירי הפרשה בפ׳ אחרי בכלל משחיטת קדשים בחוץ דוקא כנ״ל. והיא מעריכת התלמוד מעצמם, וכעין מה שביאר החוקר צורי בהחילוק שבין דרך הלימוד בדרום של בבל ובין מרכז בבל, דישיבת פומבדיסא עסקו לפענח המושג ובית מדרשו של סורא שעסקו בפסוקים, ומהם קבע הש״ס דשאל שמואל מהאמוראים שלאחריו להסביר את הפסוקים.) והכוונה בהדגוש של התורה על חלק השחיטה בזה י״ל דהיא כדביאר החינוך (מצוה קפ״ו) דהתורה לא התירה לשחוט ולהרוג בע״ח לאכול בשרן כי אם אי היא לכפרה או לצורך בני אדם, ואי שוחט אותה בלי שום תועלת כשחוטי קדשים בחוץ, אז הא לא הרשה לו לשוחטו בכלל והוי כשופך דם (אע״ג דאינו כ״כ חמיר כשופך דם האדם). ולכן י״ל דסבר הת״ק, שהוא בשיטת ר״ע דמחייב בין על השחיטה ובין על ההעלאה, דהשוחט להדיוט חייב כיון ששפך דם ללא שום צורך, ובשנים שעשאוהו פטור כיון דלא הרג הנפש בעצמו וכמו שפטור בזה ברציחת אדם. משא״כ בהעלאה אינו חייב אי העלה אותו להדיוט כיון דלא עשה בזה כלום ממבט של קדשים, משא״כ חייב בשנים שעשאוהו כשהעלו לה׳ בחוץ כיון דחיללו בזה את הקודש. ולכן פטר הקמיצה במנחה בחוץ, אע״ג דהיא במקום השחיטה, דלמעשה אין בה שפיכת דם.והרמב״ם בהל׳ שחיטה (פ״ד הי״ז) סבר כר״ע במקצת דהותרה להם לישראל במדבר לאכול בשר חוץ למשכן, אבל רק בשר נחירה לישראל במדבר בחוץ, אבל הרוצה לשחוט אינו יכול לשחוט כי אם שלמים בהמשכן, ונשתנה את זה כשנכנסו לא״י דהותרה להם לשחוט חולין בחוץ. והאור שמח שם והחת״ס בחידושים על חולין פי׳ דשיטת הרמב״ם היא דדרך ע״ז שלהם אז היתה רק בשחיטה ולכן הסיבה התורה את רק להמשכן, אבל לא היתה דרכם בנחירה ולכן הותרה התורה להן את זה בחוץ. והיינו דהיא לפי דרכו של הרמב״ם דסבר דצריכין לחזור לראשית הדברים והסיבה שאסרה התורה דהיא רק משום הרחקת ע״ז אבל לא משום שום סכנה מיסטית בהדם כר׳ ישמעאל, והסביר את הדבר לפי הסיבה שפרטה התורה בזה שהיא משום ריחוק מע״ז.להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

דף היומי אידיש הרב יונתן מארטאן שליט״א - מסכת זבחים | דף ק”ט | השוחט והמעלה

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיוןתקציר השיעור:א). רש״י בהמשנה פי׳ דהא דאי העלה חזר והעלה דחייב על כל העלאה היא דוקא אי נודע לו בינתיים. אבל המשנה למלך העיר דבהרמב״ם בהל׳ מעשה הקרבנות (פי״ט הי״א) לא זכר דצריך ידיעה בינתיים כדי להתחייב, ובהל׳ שגגות פסק לגבי ביאת טומאה למקדש דצריך ידיעה בין כל אחת ואחת. וכדהבאנו בשיעור לדף ק״ו-ק״ז ביאר המרכבת המשנה דמדכתיב או לחלק או מדכתיב עולה וזבח נתחדש דמחייב על כל העלאה אף בלי ידיעה וכדפי׳ הצאון קדשים. והיא כדמצינו בהל״ט מלאכות בשבת דחייב אכל מלאכה אף בהעלמה אחת. וביאר ר׳ מנחם זמבה בתוצאות חיים דהיא או דלמידין דהל״ת מלאכות המה כאילו כתיב בהדיא בהתורה כל הל״ט מלאכות בנפרד כהתוס׳ הרי״ד, או דהמה ל״ט דרכים האיך לעבור על האיסור של לא תעשה כל מלאכה אבל אפ״ה הוי כבשר מתמחוי שונה דכיון דהמה נפרדים א״א לחברם. וכמו״כ י״ל בפעולות העלאה להרמב״ם.ורש״י פי׳ דלר״ל סבר ר׳ יוסי הגלילי דחיוב העלאה בחוץ היא רק באי מעלה כל הבהמה ולכן אינו חייב אלא אחת אי חזר והעלה ד׳ וה׳ אברים מבהמה אחת, ור״ש סבר דשלם היינו אבר אחת שלימה ולכן חייב אכל אבר ואבר אבל באבר אחד (ואף בהרבה כזיתים בה) אינו חייב כי אם אחת. וביאר הקרן אורה בדברי רש״י דלר׳ יוסי הגלילי אף באבר אחד פטור לגמרי אי לא הקריב כל הבהמה, אבל אי הקריב כל הבהמה בפנים והעלה אבר אחד ממנה בחוץ חייב. והחפץ חיים בליקוטי הלכות הקשה דהא אי היה לו ידיעה בינתיים כשיטת רש״י לעיל, הא בכריתות ושבת דף פ׳ ע״א דלר׳ יוסי הגלילי יש ידיעה לחצי שיעור שידיעות מחלקות, ולכן הא הידיעה מחלקת אותו לר׳ יוסי דהוי אף בכה״ג רק כהעלה אבר אחד דפטור אליביה? ותי׳ דאין שייך בזה ״חצי״ שיעור דחייב התורה על פעולה ההיא שצריכה דבר שלם לא שייך שיעורא, דהחיוב בעלמא היא אי עשה מעשה איסור אבל לא עשה השיעור ביה, משא״כ בהא דבעינן בהמה שלם אינו גדר של ״שיעור״ בכלל דהא אין לבהמה שיעור מדוייקת בין גדול לקטן, וממילא האיסור בזה היא בינארית אי עשה כל הפעולה או לא. וממילא הידיעה בינתיים לא חילק בהאיסור דאין בזה שום ״חצי״ שיעור, וכהמאירי לגבי עקירה והנחה בשבת שעקירה בלי הנחה אינו נגדרת כ״חצי״ ממנה. והחזו״א (סימן מ׳ אות ה׳) ביאר את דבריו דלר׳ יוסי הגלילי הוי החיוב רק בגמר העלאה, והחיוב היא רק בכזית האחרון. והשיטמ״ק גרס בסוגייתן דלר׳ יוסי אכן אין ידיעה לחצי שיעור, והיא דלא כהגמרא בשבת דף פ׳ ע״א דר׳ יוסי הגלילי דסבר יש ידיעה לחצי שיעור. ואילולי החזו״א קשה דהא חזינן בפירקן דאכן יש בהעלאת חוץ שיעור כזית? ורעק״א ציין לרש״י בדף ק״ט דלר יוסי הגלילי אכן לא בעי שיעור כזית בהעלאה.ותוס׳ סבר דלכו״ע סגי בהקטרת כזית לחייב, והא דחייב רק על השלם היינו דחייב על כזית רק אי היא מהשלם. ב). י״ל דדיונה של סוגייתן אי צריך להעלות דוקא על מזבח בחוץ להתחייב, היא דרצו להגדיר מושג של ״הקטרה״ בכלל אי היא דוקא על מזבח. ולכן חזרו והביאו ראיה מהעלאת נח ומנוח בהקרבתם בשעת היתר הבמות מחוץ להחוק של שחוטי חוץ לגמרי ולראשית הדברים של ״הקרבה״ בכלל, וג״כ מהחוק עצמה בהעלאת חוץ להגדיר אי מוגדר כ״העלאה״ אי אין שם מזבח. וזהו כדכתב הפילוסוף המשפטי הרט דקיימת שני דרכים להגדיר ולפענח איזה חוק, בדוגמא של אי החוק אוסרת להיכנס לאיזה איזור עם רכב עם מנוע, אי רשאין להיכנס שמה עם כיסא גלגלים עם מנוע: אי אזלינן בהבנת החוק לפי התוצאה והתועלת שעל זה נחקק החוק מעיקרא, ולכן רשאין להיכנס עם כיסא גלגלים עם מנוע כיון דכל הסיבה של החוק היתה משום סכנה ובזה אין כאן סכנה. או אי אזלינן בדרך פורמלית בתר פירוש הדברים כשנכתבו ממש וצריכין לפענח הגדרת המונחים של ״רכב עם מונע״ בתוך החוק עצמה.ג). י״ל דהא דמנוח העלה על הסלע היתה הוראת שעה היא דע״כ דהא היה אז משכן שילה ושעת איסור הבמות, וג״כ דר״ש, שהתירוץ היא אליביה, סבר אין מנחה בבמה ומנוח הקריב מנחה.והרמב״ם בהל׳ בית הבחירה ריש פ״ב כתב מהמדרש בב״ר (ל״ד ט׳) דמסורת בידינו דמקום המזבח בהר הבית היא המקום שבנה בו אברהם המזבח בהעקידה ונח המזבח כשיצא מהתיבה וג״כ קין והבל ואדה״ר בנו שם מזבח. והמשך חכמה כתב דהיה בהעלאות אלו קדושת מקדש במקום המקדש. וקשה דהא בסוגייתן הביאו ראיה מהקרבת נח דהיה רק גובהה בעלמא כבבמה, ולא כהקרבת מקדש?והחזו״א (סימן כ׳ אות ו׳) פסק מזה דהקרבת במה צריכה עכ״פ גובה בי׳ טפחים ורוחב ד׳. וכן משמע בהרד״ק (יחזקאל כ׳ כ״ט) דתיבת ״במה״ היא מלשון ״גובה״ כדכתיב ״במתי״ ארץ. אבל הדבר אברהם (ח״ג סימן א׳) דייק מרש״י דלר״ש אין צריך גובה בבמה בכלל, וכן סבר המשך חכמה בפ׳ שופטים דלר״ש אף על הארץ נחשב כבמה. והחזו״א הביא מע״ז דף נ״ג ע״ב ד״דימוס״ היא אבן אחת ו״מזבח״ היא כמה אבנים. וכמו״כ הוי החילוק בסוגייתן בין במה למזבח.ד). רש״י פי׳ דרק משום דהכהן מחוייב להפך בצינורא ולהעלות את הראויין בדיעבד שעלו להמזבח להמערכה ממש בפועל, הוי כראוי ״לעשות״ ולבא אל פתח אוהל מועד. ובזה יש ליישב קושיית המשנה למלך דלר׳ יהודה הני דסבר דאם עלו ירדו יודה דאי משלו בהן האור לא ירדו, אבל אפ״ה פטר אותן מהעלאה בחוץ, והא אי משלו בהן האור מודה דלא ירדו? וי״ל דהא דכשמשלו בו האור לא ירדו אינה בהקרבן אלא בהחפצא שהיא על המזבח, ואינו חייב להפך בצינורא אז ואינו נחשב כראוי לפתח אוהל מועד.ה). תוס׳ בדף נ״ט ע״ב ביאר דאי היתה השחיטה בפסלות באופן שאין הבהמה ראוייה בפנים לכתחילה, לא מהני הא דאם אח״כ אם עלו לא ירדו להתחייב עליהן משום שחוטי חוץ, ורק אי אירע הפסול לאחמ״כ.ו). החפץ חיים ביאר דהפסול של יוצא דמתחייב אף עליו בחוץ, היא אף אי יצא בלי כוונה להקטירו בחוץ, דהא כל שחוטי חוץ במוקטרי פנים יש בהן יציאה.ז). כדאמרנו בשיעור לדף מ׳ דדם הקרבן מייצגת כל הקרבן לכן אי אין הבשר קיימת לפנינו סבר ר׳ יהושע דאי אין בשר אין דם, כיון דאין הבהמה לפנינו אשר הדם ייצג אותה.להשתתף בוואטסאפ:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

דף היומי אידיש הרב יונתן מארטאן שליט״א - מסכת זבחים | דף ק”ח | השוחט והמעלה

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:א). הגרי״ז הקשה דהש״ס למד דהקומץ והמקבל בחוץ וכו פטור משום דחייב בחוץ רק אעבודה כהעלאה שהיא גמר עבודה, וא״כ למה לא אתיא זריקה מהא גופא דהיא גמר עבודת הדם והצריך לילפותא מהכתובים? ותי׳ דאכן ידע הש״ס דחייב בחוץ אמריקה משון דהיא גמר עבודה כהקטרה/העלאה, אלא דחיפש הש״ס ילפותא לזריקה לומר דאין גדר החיוב שלה כהעלאה דהיא רק מעשה עבודה בחוץ, אלא דחיוב הזריקה בחוץ היא ג״כ מצד עצמו כהשחיטה בחוץ שאינה משום עבודה בחוץ אלא אסורה מחמת עצמה וכדאמרנו בשיעור לדף ק״ו-ק״ז. והגרי״ד תי׳ דמהעלאה למדנו לחיוב זריקה בחוץ רק אי היא מוקטרי פנים כששחט בפנים וזרק בחוץ, ואתיא חיוב זריקה למוקטרי חוץ כשגם השחיטה היא בחוץ. וי״ל דלא אתיא מהעלאה אלא עבודות שהמה מאכילת המזבח, אבל זריקה אינה ממש אכילת מזבח. והיא דכדהארכנו במבוא לסדר קדשים (חי״ט) חידשה התורה את עבודת הדם לעומת דרך עבודת הקרבנות של שארי התרבותים שמסביבם, וכיון דכל ענין שחוטי חוץ היא במקביל לזה דלא יזבחו את זבחיהם לשעירים ולע״ז (ועיין בשיעור לדף ק״ו-ק״ז) אשר דרך עבודתם לא היתה בזריקה, לכן לא אתיא מהקטרה שאכן היתה כדרך עבודתם.ב). כדהבאנו בשיעור לדף ק״ו-ק״ז ביאר הנתיבות הקודש דבסיס דיון סוגייתן היא דחיובה של שחוטי חוץ אינה משום דשחט אותה שלא בפנים במקומה הראוי באופן שלולי, אלא דשחט אותה בחוץ באופן פוזיטיבי, ולכן דנה הש״ס אי חייב מחוץ למחנה אחת ואי שחט על הגג, ולא כששחט בדרום. ג). הגרי״ז ביאר דהא דגגין לא נתקדשו אינה דנפקעה מקדושת העזרה אלא דהוי הפסק מקדושת העזרה.ד). המקדש דוד והחזו״א דנו אי הלשות שבנויות בחול ופתוחות לקודש, דכשר לאכילת קדשי קדשים אבל לא לשחיטה, אי חייב שם משום שחוטי חוץ אי שחט שם. ה). רש״י פי׳ דהמחלוקת בין ר׳ יוחנן ור״ל בהשוחט בזה״ז בקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולעת״ל או לא, היא אי הותרו הבמות בזה״ז כיון שאין ביהמ״ק קיים ואין כאן אל המנוחה ואל הנחלה. וביאר הריטב״א במגילה דף י׳ ע״ב לר״ל אמר ״פטור״ משום דקאי אדברי ר׳ יוחנן, אבל אינ״ה ד״מותר״ ג״כ כיון דהותרו הבמות. אבל תוס׳ לעיל בדף ס״א ע״א ושם במגילה מרבינו חיים כהן (תלמידו של הר״ת, ותוס׳ בכתובות הביא דאי היה רבינו חיים שם היה מטמא להר״ת אף דהיה כהן, והיה זקינו של הסמ״ג) דאפילו אי לא קידשה לעת״ל עדיין אסור הבמות דכיון שבאו אל ירושלים שוב אין לה היתר להבמות אף אי נתבטלה הקדושה. וביאר הגרי״ז דהיא משום דקדושת ירושלים אפשר דבטלה אבל בחירת ירושלים לא בטלה (ועיין בשיעור לדף ס״א), כיון דאכן התפתחו מהבמות. וביאר הרשב״א שם במגילה דלרבינו חיים אכן לר״ל הוי השוחט רק פטור אבל אכן אינו מותר דלא הותרו הבמות.ותוס׳ לעיל בדף נ״ט ע״ב הקשה דהא אפילו לר׳ יוחנן הא בזמה״ז הוי המזבח כנפגם שאינו ראוי להקרבות קרבנות, וא״כ פטור אשחיטת חוץ דהא אינו ראוי לפתח אוהל מועד? וביומא פטר הש״ס שחוטי חוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל דהוי אינו ראוי לפתח אוהל מועד כיון דמחוסר מעשה של פתיחת דלתות, וכמו״כ לגבי פגימת המזבח? ותי׳ דמיירי בהעלאת קטורת דבזה אין מזבח שנעקר מעכב, או דמיירי כשבנו המזבח, או דמיירי במנחה דאינו צריך מזבח כשקמץ בפנים והקטיר בחוץ. והעיר המנחת חינוך דסבר התוס׳ דרק אי קמץ בפנים והקטיר בחוץ חייב משום שחוטי חוץ, דלא כרש״י דחייבו אף אי קמץ בחוץ.ועיין בשיעור לדף ס״א בהמחלוקת בין הרמב״ם והראב״ד בהל׳ בית הבחירה (פ״ו הט״ז) אי קידשה לעת״ל.ו). הערוך השלחן (סימן צ״ט סעיף ט״ו) דייק מהלשון ״משלימין״ לכזית, דדוקא כשרוב כזית מן הבשר והעצם משלחמו אז איבעיה להו, אבל לא כשאין רוב בכזית מן הבשר.ז). רש״י פי׳ במלח דאי פריש מצוה לחזור ולשמלחו, אבל לא לחזור אותו המלח, ואפ״ה נחשב כחיבור כיון דצריכין לחזור ולמולחו. וכן סבר רש״י במנחות דף כ״א ע״ב, וביאר המקדש דוד (סימן י״ג) דסבר רש״י דאסור לחזור אותו המלח שפירש, כיון דנעשית מצותו שעבודותו היא המליחה ולא ההקטרה מעל למזבח. אבל הר״ח והחזו״א (מנחות סימן כ״ה) סברי דצריכין לחזור אותו המלח להמזבח, ומובן עוד יותר למה נחשב המלח כחיבור אל האבר.ח). תוס׳ העיר דסוגייתן אתיא דוקא אליבא לר״ש דאם שחט בלילה אם עלתה לא תרד. ורעק״א הקשה דהא אף לחכמים הא מודי להדין דאם עלה לא ירד (ועכ״פ כשלא נשחטה בלילה), וא״כ הא הוי ראוי אל פתח אוהל מועד, ואע״ג דהגמרא אוקי את זה אליבא דר׳ יוסי הגלילי, אפ״ה קשה לומר דחכמים לא הרגישו בזה?ט). רש״י פי׳ דהמעלה להדיוט היינו שעשאו ע״ז וחייב אשתים, אבל תוס׳ ביאר דהיינו לכבוד חיבור. ומשניהם משמע שהיא דוקא כשהעלה אליו בכוונה אבל בסתמא הוי שחוטי חוץ. אבל מהרמב״ם בהל׳ מעשה הקרבנות (פי״ח הט״ז) פסק דרק אי נתכוון לשם ה׳ חייב משום שחוטי חוץ, וביאר החפץ חיים בליקוטי הלכות דהיא משום דהא דסתמא לשמה אמרינן רק בפנים אבל בחוץ צריך לכוון דוקא לשם ה׳ להתחייב.להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

עיונים זבחים דף ק”ח | בגדר איסור שחוטי חוץ שבין ויקרא לדברים (ח״ב)

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:https://drive.google.com/file/d/1AIAqzofnd8k8Hbpr-wBo7yOpjlWAgali/view?usp=sharingלהשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

דף היומי אידיש הרב יונתן מארטאן שליט״א - מסכת זבחים | דף ק”ו | טבול יום

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:https://drive.google.com/file/d/1H-JG840scw_xziTh8atyK2aGmDBY5JDs/view?usp=sharingלהשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w