Daf Yomi - Yiddish - Rabbi Yonason Marton

עיונים זבחים דף ק”ב | בני צדוק הכהן

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:https://drive.google.com/file/d/1eqAAtvVwg4Q5iGVQpl-Fs6zcExFgzaZF/view?usp=sharingלהשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

דף היומי אידיש הרב יונתן מארטאן שליט״א - מסכת זבחים | דף ק”ב | טבול יום

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:https://drive.google.com/file/d/1eqAAtvVwg4Q5iGVQpl-Fs6zcExFgzaZF/view?usp=sharingלהשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

עיונים זבחים דף ק”א | תפיסת חז״ל על מעמדם של בעלי מום (ח”ב)

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:כדאמרנו בשיעור לדף ק׳ עסקו חז״ל לצמצם את ההגבלה ההלכתית של הבעל מום, דחולק בהקדשים כיון דראוי לעבודה במהותו אלא דבפועל אינו עובד ולכן מגיע לו אכילת הקדשים כחלף העבודה. וזהו במנוגד לשארי הכתות שבימיהם שהרחיבו את הפסול של הבעלי מום עד כדי שלא הרשם להיכנס לירושלים כטמאים. ובספרי במדבר (פיסקא פ״ג) דרשו חז״ל מענן ה׳ יומם דהענן היתה ג״כ על החגרים והסומים והזבים והמצורעים. וביאר הרב ד״ר מנחם כהנא דמזה רואין דבימיהן אכן היו אלו שהכניסו את החגרים והבעלי מומין עם הטמאים. והיא דראו את המום שבא על הבעל מום משום עונש, שמראה על מהותו של אדם. ובזה מצינו דסבר הש״ס דמום קבוע אפשר דקיל יותר בזה ממום עובר, כיון דרחמנא חייס עליו, משא״כ המום עובר שאפשר שהיא משום עונש שלאחריו אכן יתקן שוב. אבל הרמב״ם ביאר במו״נ (ח״ג פמ״ה) עפ״י דרכן של חז״ל דהא דפסל התורה את הבעלי מום לעבודה היא רק משום כבוד העבודה של המקדש, שיחשבו אותה כדבר רמה, אבל לא מפני שהמה פגומים במהותן (וי״ל דלכן הרחיבו חז״ל את רשימת המומין כיון דלא ראו בה פסול הלז שמראה על תוכניתו של האדם, ואלא היא דין בפנ״ע). וי״ל דזהו דפסקו חז״ל בתוספתא בברכות (פ״ו ה״ג) דכשרואה בעלי מומין יאמר ברוך משנה הבריות או ברוך דיין האמת, להראות דגם המה הם בתוך מערכת ההלכתית בחשבון מאת ה׳. וזהו דקבעו חז״ל בוי״קר (ז׳ ע״ב) דכל מה שפסל בבהמה הכשיר באדם, כמו דפסל שבור בבהמה אבל הכשיר את זה באדם דלב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. והיא במגמתן של חז״ל דאדם שבור היא מרוצה לפני הקב״ה, ועכ״כ דאמר ר׳ יהושע בן חנניא בתענית דף ז׳ דאילו היו הת״ח שאינם מכוערים מכוערים יותר, היו חכמים עוד יותר (דאז היה שפל בעצמו והיה לומד יותר), וכמו״כ ביאר רב ששת בברכות נ״ח דאפילו כשהיה סומא היה יודע מתי יבוא המלך עוד יותר מאלו שהיו רואין. והמהר״ם מרוטנברג (דפוס קרימנה סימן רי״ט) פסק דפשוטה שמי שנפלו ידיו ל״ע כשר להיות ש״ץ דהקב״ה רוצה בלב נשבר ונדכה, ורק בכהנים לעבודה פסל התורה את הבעל מום.והנה סיגנונן של מסכתות מדות ותמיד לגבי תבנית המקדש משונה מסיגנוני שארי מסכתות בש״ס, וכמעט שלא הוזכרה בהן מחלוקת. והרב ד״ר מאיר בר-אילן במאמר האם מסכתות תמיד ומדות הם תעודות פולמוסיות (קובץ סידרא שנת תשמ״ט), טען דעפ״י הכתבים והספרות שיש לפנינו מכת קומראן, אלו המסכתות חיברו חז״ל בפולמוס נגד שארי הכתות שבימיהם בגישתם להמקדש. ובזה ביאר דבהמשנה במדות (פ״ב מ״ה) קבע התנא דבלשכה מזרחית צפונית במקדש היו הכהני בעלי מומים בודקין את עצים להמערכה שלא יהיה בהם תולעת. והיינו דאכן עבדו הבעלי מומין ממש, במדת מה, במהקדש, בזה שבדקו ותיקנו את העצים ממומן מהתולעת. וזהו כנגד שיטת שארי הכתות שדחו את הבעלי מומין מירושלים לגמרי, ועכ״כ שהכניסו חז״ל את הבעלי מומין אף להמקדש. ובקידושין דף נ״ג פירש״י דבעל מום חולק ההקדשים כיון דאכן עבדו בלשכת העצים. והקשו האחרונים דהא הש״ס בסוגייתן קבע דאין להלן חלק בעבודה? ואפשר דאכן כנ״ל ראו אותם חז״ל כראוי לעבודה אלא דלמעשה אינם עובדין ממש בהמקדש בהקדשים.וכמו״כ הביא הרב שאול ליברמן בספרו יון ויוונית (עמ׳ 272) דבכל התרבותים נתבטאו מורא המקדש בחוקים מסויימים שגילמו את עמדתם להמקדש, ולכן אסרו אנשים טמאים או אינם לבושים כהוגן להיכנס למקדש, והיוונים הוסיפו אף עוברי עבירות מסויימים ואבלים. אבל חז״ל צימצמו את זה דאונן יכול ליגע בקדשים דאינו כטמא. ובזה צימצמו חז״ל ג״כ דברגל נחשבים הכל כחברים וטהורים.להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

דף היומי אידיש הרב יונתן מארטאן שליט״א - מסכת זבחים | דף ק”א | טבול יום

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:https://drive.google.com/file/d/1f2iLMS78pn6SmGm_7oUEW-wmW49DL0Gy/view?usp=sharingלהשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

דף היומי אידיש הרב יונתן מארטאן שליט״א - מסכת זבחים | דף ק’ (ח”ב) | טבול יום

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:https://drive.google.com/file/d/1f2iLMS78pn6SmGm_7oUEW-wmW49DL0Gy/view?usp=sharingלהשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

עיונים זבחים דף ק’ | תפיסת חז״ל על מעמדם של בעלי מום (ח”א)

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:הרב ד״ר יהודה ברנדס בריש מאמרו האנשים החשו"בים שבינינו: צלם אלוקים של חרש שוטה ובעל מוגבלות, כתב דמנהג העולם המתקדמת בהומניזם שנמנעים מלתאר סוגי אנשים באיזה תואר, ובמיוחד כשפוגם בהקבוצה הלז [Politically Correct]. אבל אפ״ה כשצריכין לדון באיזה קבוצה מוכרחים להגדיר אותן באיזה הגדרה, ומכינים אותם באיזה תואר חליפי (ואפילו חז״ל עשו ככה כגון לגבי סומא שקראו אותו סגי נהור). ובעבור הזמן הכינוי החליפי נעשה ג״כ שם בזוי שמבייש את הקבוצה, וצריכין להמציא כינוי חדש משוב, וחזור הלאה והלאה. ולכן תיאר את הקבוצה הלז ״אדם חשוב״ שהיא ר״ת ״ח׳רש ש׳וטה וב׳עלי מוגבלות״. וז"ל:מנהג העולם שכחלק מתפיסת עולם מתקדמת, המשקפת נאורות, הומניזם ושוויוניות, נמנעים מלכנות קבוצות אנשים בהגדרות מתייגות, במיוחד כשיש חשש שהתיוג מכיל במפורש או במובלע עלבון או השקפה פוגענית כלפי הקבוצה. מקובל לקרוא לזהירות הזאת בשם: ״תקינות פוליטית". עם זאת כאשר נדרשים לדון בקבוצות אנשים בעלות מאפיין מסוים, חייבים להגדיר ולפרש במה מדובר. כיוון שנזהרים מלהשתמש במסמן שנפסל מסיבות של תקינות פוליטית ולשון נקייה, ממציאים כינוי חלופי. כעבור זמן מה הכינוי החלופי עצמו הופך להיות מונח מתייג שנאסר לשימוש. לפיכך צריך להמציא מונח אחר, לגיטימי, שישמש חלופה מוכרת לכינוי הידוע, עד שגם הוא נהפך לאסור, וכן הלאה. במקורות העבריים המסורתיים פתרו לפעמים את הבעיה על ידי השימוש בלשון ״סגי נהור".תוך כדי כתיבת המאמר מצאתי את עצמי מתפתל בין שלל הכינויים המותרים והאסורים עבור נשואי המאמר הזה, ולכן המצאתי לצורך המאמר מונח חדש: אדם חשו״ב. ראשי תיבות: חירש, שוטה ובעל מוגבלות.וזהו הענין בדיון חז״ל והתורה, דמחד גיסא אימצו את מעמד של הסומא וכדומה שאין להטיל מכשול לפניו וכדומה, אבל מאידך גיסא דנו במה ששייכים בעולם ההלכתי להקבוצות הללו. (וצריכין להיות מודעין בסתם דלאו כל דבר פרוגרסיבית היא לטובה, וזהו בשינוי כל ערך שהיא. וזהו בהבעיה הלז דצריכין לדון בזה שאמת ולא לכפוף בכל פעם להרגש בזה.)וכדהזכרתי בשיעור לדף צ״ט התפלמסו חז״ל עם שארי הכתות שבימיהם שראו בהבעל מום כאיש שפגום בנפשו ובמהותו ג״כ, ולכן אינם ראויים בין לעבודה ובין לאכול הקדשים. וזהו דמגילת דמשק פסלו, אף מבער מה שכתוב בהתורה, את האויל והמשוגע והפתי והסומא והחיגר והחרש לבוא אפילו אל תוך העדה, כי מלאכי הקודש בם. וכמו״כ היא במגילת סרחים (סרח העדה) דאיש מנוגע (והחוקר יעקב ליכט ביאר דהשתמשו במונח ״מנוגע״ בין לבעל מום ובין לטמא) ויש לו מוגבלות בבשרו ואיש זקן שכושל אל יביא להתייצב בקהל ה׳ כי מלאכי קודש בם. והחוקר ליכט ביאר שהרחיבו בזה את הדין של ממזר ופצוע דכה שהיא שאינם יכולין להשתתף בכלל בקהל ה׳. והתוס׳ בנזיר דף כ״ג ע״ב הביא מהב״ר (נ״ב) דעמוני ומואבי הוי טמאים ממש בהא דאסורים לבא בקהל ה׳.וכמו שלעומתם צימצמו חז״ל את הדין של הממזר וכו׳ שהיא רק לגבי נישואין וכדהארכנו בהמבוא למס׳ הוריות (ח״ד), כמו״כ צימצמו חז״ל את הדין בבעל מום דאע״ג דאכן פסול להעבודה, וכהטעם שהבאנו בשיעור לסנהדרין דף ל״ו מהמו״נ (ח״ג פמ״ה), אבל אפ״ה חולק בהקדשים - והיינו דבעצם הוי הבעל מום אפילו ראוי לעבודה רק שאינו יכול לעבוד בפועל ממש. וזהו דלהלן בדף ק״ב ע״ב קבע הש״ס דאפילו אי הדין בזה באכילת קדשים היא משום דרק הראוי לעבודה חולק, אבל אפ״ה רבייה התורה להבעל מום שאוכל, או דהדין היא רק בראוי לאכילה, שכולל ג״כ הבעל מום, ולא ברק אי ראוי לעבודה (ועיין מזה בדף צ״ט לגבי המחלוקת רש״י ותוס׳ בזה אי קיימת לבסוף דין של ראוי להקרבה בחלוקת אכילת הקדשים). וזהו אע״ג דכדהבאנו בשיעור לדף צ״ט הענין בחלוקת הקדשים היא בין משום זה דהוי חלק מהעבודה ובין דהוי משום שכר עבודתן.והמתח הלז בין הא דאוכלין את הקדשים משום שהיא חלק מהעבודה והוי דבכר שבקדושה ובין הא דהיא שכר חלף עבודתן מצוני ג"כ בתשובות המהר״ם מרוטנברג (סימן קי״ב בדפוס לובלין) שהביא מר׳ יצחק מבוהמיה (הר״י הלבן) דאכילת הקדשים היא שכר הכהנים חלף עבודתן אע״ג דהיא דבר קדוש, כיון דאכן הוי העבודה טירחא יתירה ועד כדי סכנה.להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

דף היומי אידיש הרב יונתן מארטאן שליט״א - מסכת זבחים | דף ק’ | טבול יום

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:א). הקרן אורה ביאר דאי ודאי היסח דעתו בוודאי אסור לאכול קדשים בלי טבילה בכל אופן ואף אי אינו אונן.ב). הרשב״ם בב״ב דף ק׳ ע״ב פי׳ דבאנינות הלילה הולך אחר היום כמו בקדשים. (וידוע דבפירושו עה״ת בפ׳ בראשית פי׳ הרשב״ם דעפ״י פשוטו של מקרא בעלמא אין היום אחר הלילה.)ג). רש״י פי׳ דהאונן שאוכל פסחו בלילה צריך לטבול מקודם מאנינותו. אבל הרמב״ם בפי׳ המשניות בפסחים פי׳ דהסיבה שהצריכו חכמים טבילה מקודם אינה לטהרו אלא כדי להסיר מחשבת אנינותו ממנו מקמי אכילת הפסח, וכן משמע בהל׳ קרבן פסח (פ״ו ה״ט) דהיא כדי שיפרוש מאנינותו ולא משום טומאה. וזהו כדאיתא ביומא דף י״ד ע״א דכהן שמתה אשתו שגירשה, אינו אוכל בקדשים אע״פ שאין עליו דיני אנינות ואבילות, כיון דטריד מזה ואין כאן למשחה לגדולה. וכמו״כ פסק המשנה למלך בהל׳ אבל (פ״ג) דאין אונן אוכל קדשים ביו״ט אע״ג דאין עליו אז דיני אנינות, כיון דבמצב הנפשי אינו שקוט. והיינו דמלבד דיני אנינות ההלכתיים של טומאה וכדומה, קיימת בה ג״כ העיכוב בהא דאינו שקוט בנפשו מחמת זה, אשר לכן צריך טבילה לצאת ממנה.ד). רש״י פי׳ דכשהאונן רשאי לאכול הפסח בלילה מותר לאכול שאר קדשים ג״כ מכח מיגו. והיא דר׳ ירמיה מדפתי סבר דהא דהתיר לא להקריב הפסח משום דסלקי רבנן מיניה האנינות, ומיגו מזה יכול לאכול ג״כ שאר קדשים. משא״כ רב אסי סבר דרק הודחה האנינות משום הפסח ולא הודחה לגבי שאר קדשים.ה). התנאים לא חילקו בין ״דאורייתא ורבנן״ רק האמוראים חילקו את זה. וכשחילקו התנאים בזה חילקו רק בין ״דברי תורה לדברי סופרים״, אשר אין המונחים של ״דברי סופרים״ ו״מדרבנן״ שווים בכל עת. (ועיין בשיעור לסנהדרין דף פ״ט, והרב ד״ר חיים טשרנוביץ האריך בזה.)ו). החזון יחזקאל (הל׳ קרבנות פי״א ה״א) ביאר דבכל קרבנות הוי שמותם על שם ענינם, כמו ״עולה״ שעולה כולה לה׳ ו״חטאת״ שבאה על חטא. ולכן דרשו חז״ל השם של ״שלמים״ על ענינה שהיא דוקא כשהוא שלם, ופירש״י במו״ק דף ט״ו ע״ב דזהו כשדעתו מיושבת עליו, ולא כשהוא אונן.ז). השפת אמת ציין להרשב״ם בב״ב דף נ״ב ע״ב דחילק בין ״קשיא״ שלא איתותב ויש לה תשובה, ובין ״תיובתא״ דנדחה, וכאן לא נדחה דברי רב מרי משום קושייתו של רב אשי דלמה לא השיב ר״ש דאיירי רק ביום המיתה שהיא מדאורייתא ולא ביום הקבורה שהיא מדרבנן, דרב מרי סבר דלר׳ יהודה אין חילוק באנינות רק בין אי נקבר המת או לא, ואמר הלכתו גם ביום הקבורה שהיא מדאורייתא, וא״א להשיב לו שיש חילוק בין יום הקבורה ליום המיתה.ח). המקור ברוך (סימן ה׳) הקשה על תירוצו של אביי דקבע החילוק בין איזה דבר חל עליו קודם החיוב של פסח בחצות או אנינות, דהא לא מצינו לגבי דחייה, כבעשה דוחה ל״ת, בין איזה דבר חל קודם? ועוד דהרמב״ם פסק בהל׳ ביאת מקדש (פ״ב הי״א) דבאונן קיימת ג״כ איסור על החפצא של הקרבן שהביא ולא הרצה הקרבן ופסולה. ותוס׳ במנחות דף מ״ט פסק דאין דין דחייה שייך לגבי דבר שנפסל החפצא, ורק דיכול לדחות איסור על הגברא לעשותו, והא כאן הדחייה היא על פסול קרבן האונן ג״כ? וג״כ דדין דחייה אינה כי אם לדחות דברים שהמה מחוצה לה ואינה בסוגה, כגון ציצית בכלאים, אבל איסור שנאמרה בתוך המצוה אין שייך לדחותה, ובטמא בקרבן יש חסרון בגוף המצוה ממש והיא חלק מדין המצוה ממש כדביאר גרי״ז? והגרי״ז הציע דהא דאונן אינו מביא קרבנות אכן אינו מדיני הקרבן ממש, אלא מדיני אנינות מחוצה לה לדיני הקרבן (אע״ג דהרמב״ם אכן הכניסו בהל׳ ביאת מקדש ולא בהל׳ אבל). ובחידושי ר׳ אריה לייב מאלין (ח״ב סימן ל״א) ביאר דהא דקבע אביי דאי כבר הגיע חצות וחיוב הפסח אז לא ״חייל״ עליו אנינות, והיינו דהפסח גורמת שאין עליו שם ״אונן״ בכלל, ולא שדוחה הפסח את איסור האנינות להביא קרבן. והיינו דדבר שכבר חל ובא קשה לדחותו, אבל דבר שלא חל בכלל אכן אין צריך ״לדחותה״ דאינה קיימת בכלל. וזהו כעין מה שקבע ר״ש שקופ דאע״ג דספק גזל היא לחומרא אבל זהו רק לאחר שכבר נקבע בעלותו של הדבר באופן טבעי מחוץ לדיון ההלכתי, דכדי לדון בדין איסור הגזל צריך שיחול הגזל בכלל שגזלו מבעליו. וי״ל דרבא חלק אסברא זו ולכן סבר דאף אי מת לו מת לאחר חצות אידחי ליה מפסח, דאין לחלק בזה דלא חל עליו שם אונן בכלל, ורק אי מת לאחר הזריקה לא אידחי.ורש״י פי׳ דאע״ג דלא חל האנינות לאחר חצות אפ״ה כשיכול לאוכלו חזינן מזה דאנינות לילה מדרבנן, כיון דאע״ג דהקרבת הפסח קדמה לאנינות אבל דין אכילת הפסח חל רק לאחר האנינות, וסבר אביי דאכילת פסחים אינו מעכבת וחלוק מחלות הקרבתה. ורש״ש הקשה דהא בפסחים דף ע״ח ע״ב דלכו״ע גברא דחזי בעינן לאכול הפסח, ולא איפלגי אי אכילה מעכבא רק לגבי הבשר, והא כאן הא הוי אונן והוי גברא דלא חזי אשר אז אכילת פסחים מעכבא. והעולת שלמה תי׳ דאביי סבר דר״ש סבר כהזקני דרום שם דסברי דלא בעינן אפילו גברא דחזי לאכילת פסחים.ותוס׳ פי׳ דלפי רב חסדא כיון דפסח עיקרו לאכילה לכן לא חיישינן אי הוי אונן ביום בזמן ההקרבה מדאורייתא.והמקדש דוד (סימן ה׳) האריך לבאר דלכן פירש״י ג״כ דאי מת לו מת קודם חצות כבר חל עליו מצות טומאה, שהיא ג״כ אליבא דרב חסדא דאנינות אינה אלא מדרבנן, וא״כ הא דנדחה היא משום דכבר חל עליו המצוה להיטמא ולא דאידחי משום האנינות גרידא.ט). מצינו במקורות המוקדמים בפסיקתן של חז״ל ד״נמנו״ וגמרו, וזהו מפני דזה היתה דרך הרומיים להצביע על חוק לקבוע דעת הרבים ביה.להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

עיונים זבחים דף צ”ט | אין עשה דוחה ל”ת שבמקדש

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:א). כדאמרנו בשיעור לדף צ״ח סבר הרמב״ן דהעשה שהיא מאהבה בפעולה ממשית (ומצב הרצוייה כהבעל התניא באיגרת התשובה) חשובה יותר מהל״ת שהיא בשב ואל תעשה (שהיא מצב שאינה רצוייה) ולכן דוחה אותה, ולגבי העונש אכן חמיר קיום הל״ת שבפעולה הלז המריד נגד הקב״ה משא״כ בביטול העשה. ור׳ יוסף ג׳יקוטיליה סבר דהעשה חמיר מל״ת והא דאין מענישין עליה היא מפני שא״א להתכפר ע״י העונש מחמת חומרתה, וכן כתב החרדים בהקדמתו בשם ספר שושן סודות. ובפירוש באר יהודה על הספר חרדים הקשה שם הויגד יעקב בההגהות על זה מהא דאיתא ביבמות דף ז׳ דהל״ת חמיר מהעשה ומהא דחזינן במנחות דרק בעידנא ריתחא מענישין על העשב אבל בסתמא לא?אבל הרבינו נסים סבר דאין העשה חשובה יותר מהל״ת, ודוחה אותה משום דהיא כבר תנאי בהל״ת שאינו קיים במקום עשה, ובזה הגיב לטענת הנסח דאין כאן שום שינוי בציווי הא-ל. וזהו נמי מה שענה האבן עזרא דלא חזר הקב״ה בהעקידה, דמעולם לא רצה שיעלה יצחק לעולה, וכמו שקבע כבר המדרש (אע״ג דלא היה כוונת המדרש להגיב לטענת הנסח אלא להא דא"א שיצווה הקב"ה להקריב קרבן אדם וכדאמרנו במבוא לסדר קדשים ח"ה, דרק בימי הביניים עלה הפולמוס הלז עם הנוצרים והמוסלמים שבסביבם). וגם הרס״ג ור׳ שמואל בן חופני גאון הגיבו לטענה הלז.ור׳ משה צוקר במאמר המחלוקת בין הקראים ורבנים בעשה דוחה ל״ת (דיני ישראל ו׳ שנת תשל״ה) ביאר דהגיב רבינו נסים בזה ג״כ להקראים קרקסני ובנימין הנדני. והיא דהסכימו הקראים להגישה דיש לחלק ולדחות הלאו במקום העשה כשמתנגדים זא״ז. אלא חלקו אהא דאי העשה אינה כתובה בפרשת הלאו בעצם, אז אין לומר דהעשה דוחה אותה משום תנאי. וכמו״כ היו קיימים בימיהם שתי אסכלות בזה בדת איסלם בהגדרת משפטיה: כת החניפים שסברי כשיטת הקראים וכת החניבלים שסברי כשיטת חז״ל והגאונים. ומצינו כבר מחלקות בזה בהירושלמי (נדרים פ״ג ה״ט) דר׳ יונה סבר דהעשה דוחה הלאו אע״פ שאינה כתובה בצדה, ור׳ יוסי סבר דרק אי העשה כתובה בצד הלאו דוחה אותה. והרב ד״ר דוד הנשיקה במאמר בתרביץ (כרך ע״ח) דכמה מקומות מצינו שהקראים חזרו לשיטותיהן של הכתות בימי חז״ל שחלקו עליהם. ואחת ממקומות היו בענין עשה דוחה ל״ת, אשר הכתות אז עסקו לקבוע הלוח שלא יצטרכו לעבור על הל״ת ע״י העשין של הקרבת הקרבנות.והביא ר׳ צוקר דר׳ שמואל בר חופני גאון סבר דענין מצות עשה היא צו לעשות איזה דבר נאה, דלא יצוה חכם לעשות כי אם נאה ולא המגונה, ואזהרה היא רק שלא יעשה המגונה דמניעת המגונה היא נאה שזהו מצו החכם. וא״כ האיך דוחה עשה את הל״ת לעשות איזה דבר מגונה, שעי״ז נמצא שצוה הקב״ה לעשות מגונה? וביאר דבהמצות השמעיות, שהן החוקים בלי טעם, אין בהן משום מושכלות שיאמר שהם משום נאה או מגונה בעצמן, ורק שמביא את האדם להגיע אל המושכלות. ונמצא דכל ענין המגונה בזה היא רק משום דכן צוה הקב״ה, וכשהיא מתירו אכן אינו מגונה. והיא כדילמת אותיפרון שהביא אפלטון היא אי החסידות אהובה על האלים משום דהיא חסידות, או שהיא חסידות מפני שהיא אהובה על האלים? והיינו אי הרע היא רע בעצם ולכן אסרו הקב״ה, או דרק מפני שאסרו הקב״ה היא רע? (ועיין במבוא למס׳ סנהדרין.) וי״ל בכלל דזה תלוי בהגישה אי מדגישין חכמתו של הא-ל דאז אין שייך שום שינוי דאז אין החכמה (מעיקרא) בשלימותו ואז אכן הרע היא רע מחמת חכמה ואינה תלויי ברצון הא-ל. משא״כ אי מדגישין רצון הא-ל אז יכול את כל זה לשנות לפי רצונו ויכולתו.והמהרי״ק (סימן קל״ט) ביאר דהא דאין עשה דוחה ל״ת שבמקדש היא מפני דהל״ת שבמקדש חמורה מסתם ל״ת. ובזה ביאר דתוס׳ בדף ק׳ ע״א הקשה דלמה אינו נותן מתן ד׳ מדם שנתערב בה מתן א׳ במתן ד׳ מחמת בל תוסיף, והא העשה של מתן ד׳ דוחה את הל״ת של בל תוסיף? והקשה המהרי״ק דהא אין עשה דוחה ל״ת שבמקדש ומאי קא קשיא ליה לתוס׳? אלא דזהו רק לגבי ל״ת שהיא דוקא במקדש שחמורה, אבל בל תוסיף אינה עשה של מקדש דוקא ולכן אינה חמורה ויכול עשה לדחותה. אבל הטורי אבן בר״ה דף כ״ח ע״ב הקשה על זה דא״כ העשה שהיא דוקא במקדש היא חמורה כמו״כ ויכול לדחות את הל״ת שהיא דוקא במקדש?וכדהבאנו בשיעור לסנהדרין דף ז׳ ביארו המשך חכמה בפ׳ וזאת הברכה ור׳ יוסף ענגיל בספר תפארת יוסף בפ׳ ויצא ובגליוני הש״ס (זרעים) ובאוצרות יוסף (דרוש ב׳) דלפי הרמב״ן מובן למה אין עשה דוחה ל״ת שבמקדש, דכיון דבביהמ״ק ניקל למצוא מדת האהבה דשם ממילא נמצא הקב״ה ומקרב האדם עצמו לה׳, צריכין לחזק שם הל״ת שהם ממדת היראה למסגרת להאהבה. וזהו דקבע הירושלמי ברכות (פ״ז ה״ג) דענין אמירת ״הנורא״ אינה כי אם במקדש שמשם יראה יוצא לעולם. וכמו״כ הביא ר׳ חיים יוסף דוד רייך בספרו חדרי מצות (חלק מצות עשה דוחה ל״ת) מהרב צבי חנוך לווין אב"ד בנדין חתן השפת אמת (שנדפס ג״כ בספרו יכהן פאר עמ׳ ר״כ) דהכהנים המה ממילא ממדת חסד ולכן צריכין לחזק מדת הדין, ולכן אין שבות במקדש שאין גזירה במקום אהבה וחסד.ב). כדאמרנו בשיעור לסנהדרין דף ל״ו הא דהקפידה התורה על הבעל מום היא דבעידן העתיקה ראו בו כאדם נפגם לגמרי בתוכיותו. וחז״ל צימצמו את הדינים בבעל מום שהתנגדו להאי-מוסריות שבה, והתפלמסות בזה עם שארי הכתות שבבית שני שהרחיקם מחמת שסברי שהמה פגומים במהותם באופן ממשי.להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

דף היומי אידיש הרב יונתן מארטאן שליט״א - מסכת זבחים | דף צ”ט | טבול יום

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:א). חז״ל קבעו דמשרע״ה קבע וחלק את משפחות הכהונה לכ״ח משמרות ואח״כ חלקו אותן שמואל ודוד לכ״ד משמרות (ועיין בספר המצות עשה ל״ו). וכל משמר היה חלוק לבתי אבות ונחלקו אי היה ו׳ או ז׳ בתי אבות לכל משמר.ב). תוס׳ ביאר דהמשנה נקט ״לערב״ רק לגבי טבול יום אבל מחוסר כיפורים בעי טבילה ג״כ. ג). הרמב״ן עה״ת והגור אריה העירו דמפשטות הכתובים משמע דחילקה התורה בין זבחים ומנחות מעשה תנור כמו של מחבת ומרחשת דהמה לכהן המקריב אותה שיקול מוסרי כלכלי מחמת שטרח בה, ובין מנחות סתמא שהם בלולים בשמן בלי טירחא דהמה לכל הכהנים. אבל חז״ל לא רצו בכך ודרשו דבכל הקרבנות חולקין בהם כל הכהנים, והא דכתיב ״לכהן המקריב״ היינו לשכרן של כל הבית אב להטיל שלום ביניהם כיון דכולם עובדים ביחד ברשות כולן והעושה בפועל עושה בשלוחתן (וכדפירש״י ״אלא אחד זרק ע״י כולן״), וכמו בחיילים דהחייל השומר את הכלים עוזר בעבודת כולם וחולק עמהם כמו״כ, ובא הכתוב להוציא רק את זה שלא יהיה לבעל הקרבן. ובזה מובן למה הכהן שאינו ראוי לעבודה אינו חולק, כיון דכל ענין החלוקה לכל הכהנים היא בשכר עבודת כולן שיכול לעבוד העבודה כמוהו ועושה אותה בשלוחותו, ולכן זהו רק אי הוא אכן שמה וכשר מוכן להעבודה. והרמב״ן ביאר דחז״ל סברי ד״מנחה בלולה״ היינו נמי מנחת מעשה תנור, כדמשמע לעיל בויקרא (ב ד׳-ה׳). והקרבן אהרן ביאר דמצינו (שם ב׳ י׳) דגם מנחת מעשה תנור חולקין בהם הכהנים. (ובכלל א״א לכהן אחד לאכול זבח שלם.)וזהו דהמשנה קבעה דהכהן צריך שיהיה ראוי להקרבה וחיטוי (חוץ בעל מום דרחמנא רבייה) כדי לחלוק עם שאר הכהנים בהקרבנות. והא דהוסיפו רב יוסף ורבה שהביא ראיה מתוספתא לדבריו, דבעינן שיהיה ג״כ ראוי לאכילה בזמן ההקרבה ממש, י״ל דהיא משום לא פלוג דלא רצה התורה דאי אינו יכול לאוכלו יחלוק בה כיון דלא היה כשירה אז כראוי, ולא פלוג אי יעשה ראוי לאכילה בזמן קצר. אבל י״ל דהסיבה לזה דהא דכל הכהנים חולקין בה היא ג״כ משום דאכילת הכהנים היא חלק מעבודת הכהנים בכפרת הקרבן, וכדהבאנו בשיעור לדף נ״ט, ולכן זהו רק אי היה ראוי לאוכלו בשעת הקרבת ועבודת הקרבן שזהו ג״כ חלק מעבודת הקרבן.ורש״י פי׳ דטבול יום ומחוסר כיפורים אינו חולקין משום דאינן ראויין לאכילה, והיא עפ״י הגמרא להלן בדף ק״ב ע״ב דכוונת המשנה היא ״ראוי לאכילה״ ולא ״ראוי לעבודה״. והיינו דסבר רש״י שלאחר דאוקמי הש״ס דהענין ביה היא ראוי לאכילה, כבר אין קיימת שני דינים בזה דיהא ראוי לעבודה וראוי לאכילה, אלא תלוי בהא גרידא אי ראוי לאכילה. וכן משמע ברע״ב דלכן בעלי מומין חולקין אע״ג דאינו ראוי לעבודה. וביאר הרמב״ם בפי׳ המשניות דהא דכתיב ״הכהן המחטא״ בא ללמוד דבשעת החיטוי יהא ראוי לאכילה. והיינו דלאחר שעסקו האמוראים להפשיט ולכנוס כיוון אחר בחלוקת הכהנים בהקרבנות שהיא דתלויה באי ראויין לאכילה ולא רק אי ראויין להקרבה, אז כבר נתהפך דהיא היא ההגדרה בזה לבדית. אבל תוס׳ סבר דאפילו למסקנא עדיין קיימת שני הדינים נפרדים בזה דבעינן ראוי לעבודה (חוץ מבבעל מום) וראוי לאכילה כדי שיחלוק בהקרבנות.ונפק״מ לגבי הדיון שדן השפת אמת אי כה״ג אונן וטמא בקרבן ציבור שאינו חולק בבשר אבל כשר לעבודה, אי חולק בהעורות. והיא דכיון דכל המיעוט של חלוקת העור היא רק מהכתוב דמיירי בראוי להקרבה, והא אכן ראויים להקרבה. ולפי״ז מובן למה פסק התוס׳ בב״ק דף ק״י דטמא חולק בהעור של קרבן ציבור, אשר התורת חיים שם תמה על זה, כיון דמחולקין הדינים של ראוי להקרבה וראוי לאכילה, אשר רק בבשר שייך שיהא ראוי לאכילה, אבל בעור קיימת רק הדין שיהא ראוי להקרבה ואכן ראוי הוא להקרבה. וזהו בפרט להגישה שבבשר צריך שיהא ראוי לאכילה כיון דאכילתו היא ג״כ חלק מהעבודה, משא״כ העור שאינה משום עבודה בכלל. וזהו נמי דהמנחת חינוך (מצוה ער״ה) סבר דפרועי ראש ושתויי יין, שאינן ראויים לעבודה אבל ראויין לאכילה, אינן חולקין בהקרבנות והיא כסברת התוס׳ דקיימת דין נפרד של ראוי להקרבה ואינן ראויין להקרבה. אבל החפץ חיים בליקוטי הלכות סבר דחולקין כמו בעל מום דתלוי בראוי לאכילה לחוד כרש״י דהיא דין אחד, ואכן המה ראויין לאכילה.ד). תוס׳ והצאן קדשים גרסו וביארו את רש״י דפי׳ דתירוצו של הש״ס היא דשמר את עצמו מדבר הפוסל לתרומה אבל לא מדבר המטמא לקודש, ולכן בעי רק טבילה לקודש ולא לתרומה. אבל קשה דהא הטבילה היא רק מחמת ההיסח הדעת ולא מחמת חומר עצמית שיש בקודש מתרומה כבהמשנה בחגיה? והברכת הזבח גרס ברש״י דלא נשמרתי מדבר הפוסלני לתרומה, והיינו דהיסח דעתו מדבר הפולס מדרבנן אבל לא מדבר המטמא מדאורייתא, ואפ״ה כיון דהיסח דעתו מדבר מדרבנן הצריכו רבנן טבילה לקודש וכבר נחשב כהיסח דעת, משא״כ לגבי תרומה אי רק לא שמר מדבר דרבנן לא החמירו עליו להצריך טבילה.ה). הטהרת הקודש האריך למה לא חשו לכלי עצמו שנטמא באב הטומאה.להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

עיונים זבחים דף צ”ח | עשה דוחה ל”ת

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"אשיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדףכבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ותקציר השיעור:האמוראים בהפשיטן את כללי ההלכה קבעו הכלל דעשה דוחה ל״ת. וכדהבאנו בשיעור לסנהדרין דף ז׳ ביאר הרמב״ן בפ׳ יתרו עה״פ (שמות כ׳ ז׳-ח׳) זכור את יום השבת לקדשו עפ״י הספר הבהיר (שייחסו למדרשו של ר׳ נחוניא בן הקנה) דהטעם דעשה דוחה ל״ת היא דהעשין שלזה מרמז תיבת זכור היא ממדת חסד ואהבה שמצות אדונו אהוב לו, לעומת שמור שהיא ל״ת דהיא ממדת דין ויראה שנשמור מלעבור על דבריו מחמת שירא ממנו. ולכן מצות עשה היא יותר ממצות ל״ת כיון דמדריגת אהבה היא במעלה יותר ממדריגת יראה, כי המקיים ועושה בגופו בפועל מאהבה הוא במעלה יותר ממי שאינו עושה כלום מחמת יראה. והעיר דזהו אע״ג דאין עונש במצות עשה כבעברתו על ל״ת. והיא דהרמב״ם בפי׳ המשניות באבות ביאר דבל״ת יכולין לידע חומרתו לפי עונשו, וא״כ אי אכן חמיר העשה מהל״ת למה אין בה עונש כבהל״ת? ואכן הקשו ר׳ משה חביב (הבעל כפות תמרים) הקשה בתוס׳ יוה״כ, ורעק״א בגליוני הש״ס ביבמות דף ז׳ ע״א דאי עשה חמיר מל״ת למה אין מענישין עליה כמו בל״ת? והשדי חמד (מערכת ע׳ כלל מ״ג) הביא מר׳ משה תאומים סימן ל״ה, וכמו״כ כתב חת״ס בליקוטי תשובות (סימן מ״ב) דבעשה אי אינו מקיימו אינו מורד בזה רק לא הראה אהבתו, משא״כ העובר על ל״ת מורד בזה ולכן שייך לענוש עליה משא״כ בעשה. וביאר המשך חכמה בפ׳ וזאת הברכה דקיום העשה באהבה אכן חמיר וחשובה יותר מקיום ל״ת שהיא בשב ואל תעשה, אבל כשמבטל עשה וקיים ל״ת אז חמיר יותר כיון דמורד בזה. ובזה ביאר הקובץ הערות ביבמות דזהו דסבר הרמב״ן בב״מ דף ל׳ דרק קיום העשה דוחה הל״ת, כיון דענין הקיום שהיא מאהבה היא החשיבות בהעשה. ויש להסביר את זה דענין העשה היא ״פעולה״ אקטיבית לעומת הל״ת היא ״משימה״ שצריכה להתקיים דזהו אף בשב ואל תעשה. ולכן כשמקיים ״פעולה״ בקיום העשה בקום ועשה הא מבטא בזה בכל כוחו וגופו אהבתו, אשר אי לא עשה כזה ולא הראה אהבתו, אין להענישו מחמת זה גרידא. משא״כ במניעה מלעשות הל״ת בשב ואל תעשה, אע״ג דאכן מקיים המשימה, אבל עדיין לא התבטא בזה את אהבתו רק שלא מרד נגד הציווי, אבל כשמרד ועבר על הל״ת בקום ועשה אכן יש להענישו משום מעשה מרידתו.ור׳ יוסף ג׳יקטיליה, ממקובלי קסטיליה לעומת חדרו של הרמב״ן מגירונה, בספרו כללי המצות (אות ב׳ ערך ביטול) ביאר ג״כ דעשה חשובה יותר מל״ת מהא דדוחה הל״ת, והא דאין מענישין על העשה כבאי עבר על הל״ת, היא מכיון דא״א לענוש עליה כיון דחמיר כ״כ ואין לו כפרה בהעונש (אשר לחז״ל הוי ענין העונש משום כפרה, וכדאמרנו בשיעור לסנהדרין דף מ״ח) כמו דיש לו כפרה ע״י עונשו על הל״ת (והיא כעין סברת המהרש״א שהבאנו בשיעור לסנהדרין דף נ״ג ח״א דהא דאין עונשין מן הדין היא מכיון דחמיר יותר אפשר דאין לו כפרה בהעונש). ור׳ יצחק בר׳ יהודה הלוי מצפת, בעל הפענח רזא עה״ת תלמידו של ר׳ חיים מפליזא, בספרו מטה אהרן (כלל ת׳) תי׳ דאכן עונשו של העשה חמיר יותר דמכין אותו עד שתצא נפשו שאינו במלקות על ל״ת. אבל כדהבאנו בשיעור לשבועות דף כ״ב ביאר הרבינו נסים גאון במאה האחד-עשר (חברו של הר״ח) בספרו מפתח התלמידים (שחיברו מחמת הת״ח שמתקשים בהבנת הסוגיות שתהא קוהרנטיים) בברכות דף י״ט ובשבת דף קל״ג דהכלל דעשה דוחה ל״ת היא מחמת שאזהרת הל״ת נאמרה מעיקרא רק על זה התנאי דהיא רק כשאין שם עשה , אבל לא מפני דהעשה חמיר ממנה דהל״ת באמת חמיר ממנה כיון דמענישין עליה משא״כ על עשה. וזה היתה נגד טענתו של שמואל בנו של ר׳ יהודה בן שמואל אבן אבאס התאסלם וחיבר ספר החלמת היהודים שטען טענת הנסח נגד היהודים שהתורה נשתנה לדת האיסלם והקורן. ובזה הגיב רבינו נסים על טענת הנסח של המוסלמים דנשתנה התורה להקורן (והנוצרים ג״כ טענו ככה לגבי הברית החדשה), ובהא דחזינן דעשה דוחה הל״ת ״שחזר״ הקב״ה מהל״ת. וכמו״כ עסקו בזה הרס״ג בספרו אמונה ודעות וריה״ל בהכוזרי שלא ניסחה התורה וא״א שתיבטל כיון דהיא מהקב״ה ורק אפשר לפרשן וכמו שעשה. ור׳ יהודה זייבלד בקובץ שיננא (כרך ב׳) במאמר אודות הפולמס עם אבאס ביאר דגם הרמב״ם התפלמס והמתמודד עמו בהא דקבע בפי׳ המשניות בחולין (פ״ז מ״ו) דמה שנאמרה קודם מתן תורה לא חייב רק מה שצוה משרע״ה ולא מקודם לכן, ומעולם לא חזר הקב״ה ממה שנאמרה מתחילה, דלא נאמרו על צד החיוב. וגם האבן עזרא במעשה העקידה התמודד עם זה דלא חזר הקב״ה ממה שאמר, דמעיקרא לא היתה בכוונתו כלל שישחוט אברהם את יצחק. (וצריכין להיות מודעין לזה דכל זה היתה אודות האבק בימיהם, דהתגובה הלז היתה נוגע רק להנרטיב בזה שבימיהם שרצו האומות בזה לערער על סמכותה של תורתינו ומסורתינו בכלל. אבל אבל בימינו אינה מן ההכרח שהדעה הלז יערער ויפחות סמכותה של התורה, וא"כ אפשר שיש לה מקום במסורתינו.)להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w